הייתי פעם-פרק 8

'קשה לי לכתוב, גם ההקלטה תצא רועדת.. רוצה להפגש?' הבטתי במילים ושלחתי שכן. הוא שאל איפה אני ושלח שהוא מגיע. המשכתי לחבק את רגלי, ברכי נושקות לצוורי. ואני בוכה. ראשי מורכן לבין הרגלים. אני בוכה בשביל עצמי, וגם בשביל האח. אני רוצה כבר להגיע לאהוד. אני חושבת ותמונתו של אהוד עולה כנגד רוחי, חסון גיבור. ואני בוכה. כי אני לעולם לא ירא אותו שוב. וכל זה בגלל חבורה של ילדים. אבל נקמה לא תעזור. אני רוצה אותו בחזרה. אני בוכה ומשתנקת. אני ממשיכה לבכות ואני יודעת שאני ניראת רע. אבל לא אכפת לי. קול לצידי ,מפסיק לרגע את בכיותי. כשאני מרימה את ראשי אני רואה ששעת ערב מוקדמת, אבל אורות הרחוב כבר נדלקו. האח התיישיב לצידי. "את נראת רע" קבע. "לא אכפת לי" עניתי במהירות, שזה יכול היה להשמע כשקר. אני נושמת עמוק, מנסה להתגבר על הרעד בגופי. "בכלל לא אמרתי איך קוראים לי.." אומר האח ומוסיף. "קוראים לי דולב שש ואני אח כמו שהבנת.." אני לא מגיבה כי אני מפחדת להיכנס לעוד התקף בכי. "הייתי בסיפור כמו שאמרתי לך." אני שמה לב לרטט חלוש בקולו. "לכן אני אח במקום כזה… רוצה לספר לי איך קרה לחבר שלך? איך הוא מת?" אני נושמת עמוק, וחושבת על הסיפור. אני בוכה. הוא מחכה עד שאני אסיים. אני ממשיכה לבכות, ורק כשאני נאנקת וכמעט ולא נושמת אני מתחילה לספר. "טיילנו, שני נערים" נשימה. "רצו להרוג" נשימה. "הוא הגן אלי, והקריב את עצמו." אני קוברת את פני בכפות ידיי, ובוכה. אני רואה שדולב מזדעזע. "בבקשה אל תכניס אותי לבית חולים!!! אני מתגברת על זה באמת!!" אני נזכרת במשחק שרציתי לשחק. "בבקשה! אני באמת מתגברת עליו, תראה כמו שאתה התגברת על החברה שלך.. גם אני יתגבר על שלי." אני מנמקת את עצמי. הוא חושב רגע, ואז מכניס את הפאלפון לכיסו. "צודקת." הוא נאנח. "אולי אני עושה טעות, טעות איומה.. אבל אני בוטח בך. את מסוגלת… כמו שאני הצלחתי גם את תצליחי." הוא נאנח בשנית ואני מודה לו. "רוצה ללכת לטייל? משעמם קצת לשבת." הוא מגרד בעורפו. אני קמה "יאללה בוא" אני מסכימה ומחייכת בצביעות. אילו הייתי היחידה בעולם, ולא הייתי צריכה. אני יודעת שלא הייתי מחייכת. אני מנגבת את דמעותי, משאירה את המשקפי שמש על עיניי. "אין שמש" מגחך דולב, ומחווה בידו לעבר השקיע. "העניים אדומות" אני מסבירה ושוב מחייכת חיוך מיימי. "את יודעת מה אני הכי אוהב?" אני מרימה גבה. "איך את עושה את זה?" עושה מה?" אני מרגישה נבוכה. "מרימה גבה אחת" הוא אומר ברוגז, וצוחק. "פשוט.." אני מרימה שוב את הגבה, והוא מתרגז. אנחנו ממשיכים לדבר. הוא שואל אותי על הדברים האהובים עלי, ואני נאלצת לזרום עם השיחה. אני מגלה שהזמן עובר ככה מהר. זה משמח אותי כי אני יגיע ככה לאהוד. אני כל כך מתגעגעת להודעות הפשוטות שלו. כואב לי בלעדיו. אני מרגישה חור שחור נפרע בין הצלעות. כשאני נפרדת מדולב ליד ביתי אני נושמת עמוק. "היי אמא." אמא יושבת על הספה וסורגת. "יש פתיתים ושניצל על השולחן תוכלי לפני שיתקרר." היא מחייכת. "אני יכולה לאכול בחדר?" אמא מהננת. אני מעמיסה על הצלחת שלי והולכת לחדר. אני מגיע לחדר וזוקת הכל דרך החלון. אני הולכת למקלחת ופותחת את הארון תרופות. פעם שמעתי שלקחת תרופות זה הורג. שככה אנשים מתאבדים. אני לוקחת כדור אחד מכל קופסא כדי שהורי לא ישימו לב. אני מורידה את המים. וידיי מלאה בכדורים, בשלל גדלים. אני עושה מהם שורה יש שם עשרה כדורים כל אחד בגודל שונה. אני הולכת למטבח להביא כוס מים.