הייתי פעם-פרק 9

אני מעבירה כדור בין אצבעותי. הפאלפון רוטט אז אני מניחה את הכדור ובודקת ממי ההודעה, זה דולב. "מקווה שקיבלת קצת פורפורציות.." אני שולחת סמיילי שמח וחוזרת אל הכדור. אני מביאה אותו כמעט לפה, אך אז אני שומעת את קולה של אימי מתקרב אני לוקחת את כל הכדורים ותוחבת אותם בקופסאת הפאלפון הישנה. אני נושמת לרווחה שהספקתי כשהדלת נפתחת. אמא מחייכת, היא מחזירה לארון בגדים מהכביסה. "מאיה, אם קשה לך לישון תשתי תה מהתה הכתום שבארון, הוא מרדים…" "תודה." אני עונה, ובאמת הולכת להכין תה. "שמתי לב לשקים שלך." לוחשת אמא בצער. הלוואי ששקים מתחת לעיניים היו הבעיה שלי. אני רוצה לומר, ודמעות מאיימות לפרוץ. היא לא יודעת איך הייתי מאהובת. היא פשוט לא מבינה. איש לא מבין, מלבד דולב. דולב היה באותה סירה והוא יצא ממנה. אבל אני לא רוצה לצאת ממנה. אני רוצה להיות עם אהוד. המים בקומקום התחממו, אז אני מוזגת לי תה. הוא מחמם אותי, ובאמת שמעייף. אבל אני מפחדת מהשינה, אני מפחדת מהחלומות. אני הולכת למיטה בגרירת רגלים ונרדמת.
* * *
כשאני קמה אני רואה שערב בחוץ. אני לוקחת את הפאלפון, עברה יממה. השינה הייתה גרוע יותר מהמציאות. חביתי שוב ושוב את הרגע שאני רואה את אהוד מוטל. ראיתי המון דם. אני רואה שהכר רטוב. ולחיי לחות. אני שוב בוכה. אני נזכרת בכדורים ורצה אליהם, אני פותחת את הקופסא בחייוך מנצח, אך אז אני שומעת את צעדיה של אימי. אני מסתובבת כגנב שנתפס. "היי אמא" אני מחייכת בצביעות. "ישנתי מלא.." אני מוסיפה בפיהוק. אני מרגישה את ביטני מקרקרת, אך אין לי תאבון. "בואי לאכול" מחייכת אמא ואני נאלצת להגרר אחריה. בשולחן האוכל אבי יושב לצד אחי הקטן. עכשיו אני נזכרת בו. שכחתי אותו. הוא בן 13 אני מביטה בו הוא נראה חסר דאגות אוכל בטבייעות את המרק ומפטפטת עם אבי. כאילו איש לא נרצח, אני רוצה לצעוק עליו אך אז נזכרת שהוא לא יודע כלום, ומצליחה להשתלט על עצמי. אני נושמת עמוק ומתיישבת. אמא ממלאת לי קערה גדולה. אני מכריחה את עצמי לאכול ,אני נוטלת את הכף, אבל העולם מתחיל להסתובב.