הייתי צריכה לדעת

"תכתבי הכל" הם אמרו לי "לראות את המילים כתובות מולך יעזור לך לקבל את זה.. להיפרד". אבל הם טעו. המילים רק גרמו לי להרגיש מטומטמת. שלא הבחנתי בסימנים, שלא ראיתי את זה בא. ככה . שחור על גבי לבן נפרשו כל הטעויות שלי. מהקטנות ביותר שעליהן כבר מחלתי לעצמי לגדולות ביותר שעדיין אורבות בסיוטיי. "מאיפה להתחיל? " שאלתי אז כשעוד האמנתי במשהו "מההתחלה .." הוא מלמל וחייך , את החיוך הממכר שלו, החיוך שגורם לי אוטומטית לחייך.
עט ודף, או עט ומחברת? אולי בעצם עיפרון ? אבל מה הטעם למחוק כשאי אפשר למחוק את העבר?
אפעם לא חשבתי שצריך אומץ כדי לכתוב.. זה תמיד נראה לי טבעי.. כמו לנשום, לחייך, לבכות.
אני לא רוצה לספר את ההתחלה. ההתחלה משעממת.. כמו כל סיפור. ובגלל שאני היחידה שאקרא את זה אני יכולה להתחיל בדיוק מהנקודה שבא הכל התחיל להתפרק.
"אנחנו הולכים למות נכון?" הלחישה התפרצה ממני כמו יבבה ,עומדת בנינו. עיניו הכחולות ננעלו על עיני וראיתי בהן שלווה זרועותיו התהדקו סביבי "אני אוהב אותך" לחש לי קולו רך מרגשות שלא הבנתי "אני יודעת, גם אני אותך" מלמלתי תוהה איך הוא כל כך שליו כשהפאניקה מוחצת את ליבי. "לא.. לא ככה. אני מאוהב בך. תמיד הייתי" ואז שפתיו נצמדו לשפתי, קפאתי המומה. "את תהיי בסדר. אל תשנאי אותי , בבקשה. או את עצמך" הוא שחרר אותי והתרחק ואז חזר כשנזכר במשהו "תחיי אס, ותתעלי גבוהה מעל כל הישג שהשגתי" הוא נשק למצחי ונעלם אל הדלת "אל תשכחי לספור את היריות!" קרא שנייה לפני שנעלם.
מה?? ירייה . אני זוכרת את הרגע הזה , הרגע שהפנמתי. שהעולם לא כזה טוב ובטוח. וממש לא כמו שהוא נראה. ירייה . מיליון צלילים התערבבו במוחי, נאבקתי בהם . לא רציתי להפנים. ירייה . אני לא יודעת איך לתאר את התחושה. ירייה. התחושה שאיבדת את אחד האנשים שהיה הכי קרוב אליך בעולם. ירייה. שלעולם לא תראה אותו מחייך , או תשמעי אותו קורא לך. ירייה ירייה. ואת לא רצית לספור. לא רצית לשמוע. רצית להיות אטומה. לשקוע בצער שלך. בכאב הלא מוגדר הזה שמתפשט מקצות האצבעות ומגיע לכל מקום ויוצא מהגרון בצרחה חייתית. אבל היית חייבת , כי הוא ביקש. אני כבר מעדיפה לחזור להתחלה. אני ממילא לא זוכרת מה קרה. רק שישבתי שם , בידיעה שנגמרה להם התחמושת. כי ספרתי. כמובן שספרתי. ישבתי ובכיתי, צרחתי וכאבתי. ייחלתי שהייתי חזקה יותר והיוצרים שמעו.
ההתחלה – אני חושבת שהיום שגילו אותי היה ההתחלה.. הייתי בת 7, חופשה משפחתית. כבר אז לא הייתי בנאדם של משפחה ושקרנית פתולוגית. "אני לא נשארת כאן איתכם" אמרתי לאחי התאום "אותי באים לקחת למקום אחר" הוא הביט בי מאמין לכל מילה "למה?" שאל "את לא רוצה להישאר איתנו?" הנדתי בראשי "זה סוד, אני בכלל לא אחותך , זה רק סיפור כיסוי" והוא עדיין האמין. מעולם לא הבנתי איך הוא האמין לשקרים שקופים כאלה, אנחנו דומים כל כך. שנינו עם השיער השטני הרך והעיניים החומות. יש לנו את אותו האף ואותו הפה ולשנינו יש כמה נמשים בלתי נראים כמעט וגומות רק בצד אחד. בגיל הזה עוד קיוויתי להיות קרובה אליו. כמו התאומים בספרים, אלה שיכולים לקרוא את המחשבות אחד של השני ומרגישים כשכואב לשני. הוא בהחלט לא הרגיש כשכאב לי .. אבל מי יכול להאשים אותו? עולם שלם נכנס בנינו. שם זה קרה , מיד אחרי שהפסקנו לדבר והתחלנו לשחק תופסת. שני ילדים, קומה רביעית , תופסת וזכוכית דקה מדי בחלון. אני היחידה שלא ראתה שמשהו הולך להשתנות? .
נכון בסרטים יש הילוך איטי לפני שאתה עומד למות? אז נכון.. לא עמדתי למות. אבל ציפיתי להילוך איטי שלא הגיע. רגע אחד עמדתי על הריצפה של המלון מועדת על קצה השטיח וברגע שאחרי הזכוכית התנפצה והייתי באוויר. שם ההתחלה, באוויר . רציתי לצרוח . אבל קול קרא לי "אל תפחדי " אז לא פחדתי "אני לא אפגע בך" ואז נחתתי בבטחה על האדמה הקשה. הבטתי למעלה אל החלון השבור והקשבתי לקול הרוח "את מיוחדת".