הילד הרע, מה? ~ניסיון~ פרק 1

טרקתי את הלוקר שלי בחוזקה, "אז מה, אשלי? אז פרקר חתיך. את לא חושבת שכדאי לך להשתדל יותר בלימודים?! יותר חשוב… וגם ספרים! אוי, העולם הנהדר הזה! זה עולם דימיוני.. דרך לברוח מכל הצרות.." מילמלתי.
"אוי, גברת ספרים. כמה פעמים אצטרך לומר לך,–" השלמתי אותה, כבדרך קבע, "בנים, בנים. זה דרך לחיות."
אשלי צרחה בסיפוק, "כן!! כן, בדיוק!" הבטתי במכנסי הסקיני החשופים שלה. 'איך לא קר לה?? אנחנו בשיא הקור.'
"להתלבש כמו חשפנית?? גם חלק מזה?" הבטתי גם בחולצה. מחשוף ענקי וגב תחרה חשוף.
"ברור!! ככה מושכים בנים!!" היא הביטה אלי כאילו זה ברור מאליו, "אני לא חושבת ככה." אמרתי והידקתי את הקפוצ'ון שחיסה את פני. לבשתי מגפיים חומות בהירות -חסרות עקבים כמובן- חולצה חומה כהה וג'ינס כהה במיוחד התהדק לרגלי. הקפוצ'ון השחור שלי, שאני כל כך אוהבת, כיסה את ראשי.
"ביי, אשלי. אני הולכת הביתה." פסעתי לחניה. אני נוסעת במכונית שהורי קנו לי. אשלי, החברה הכי טובה שלי, אומרת שאם מכונית כזאת כדאי ללכת להשוויץ. ליטפתי את דלת הלמבורגיני הכסופה שלי.
הורי עשירים, מאוד עשירים. אמא שלי, איזבל, במאית בהוליווד ואבא שלי, בק, משווק כל מיני דברים מפגרים, אני לא מבינה איך הוא מרוויח מהעבודה הזאת. מסתבר שאנשים מטומטמים מספיק בשביל לקנות דברים חסרי שימוש.
נכנסתי למכונית ובהיתי במפלסות השלג, שמתאמצות להעיף את השלג מהדרך.
חגרתי חגורה ולחצתי על הגז בעדינות. 'נוסעת הביתה.' חשבתי וסובבתי את ההגה.

"אני פה!" צעקתי לבית הריק.
"או, יופי שאת פה! הכנתי ארוחת צהריים!"
"אמא?" מה היא עושה פה בכלל? היא אף פעם לא בבית.
"כן חמודה! בואי, הכנתי רביולי! אבא קנה." היא אמרה,
"כן, אני קניתי!!" נשמע הקול העבה של אבא,
"אבא?? מה אתם עושים פה?" הנחתי את התיק שלי על השולחן ונכנסתי למטבח המלא בריח מגרה.
התיישבנו בשולחן הענקי, כל אחד בפינה אחרת.
"אממ…קימברלי- אן, אנחנו צריכים לדבר איתך." אמא אמרה בשקט. שהיא קוראת לי קימברלי- אן, בשם הפרטי המלא שלי, זה אומר שמשהוא רע קרה.

"והם נוסעים לחודשיים שלמים!!" השלמתי את דברי ההורים שלי בטלפון, "אשלי, הם נוסעים לחודשיים שלמים!!" דמעות חנקו אותי. גם שהם כמעט ולא בבית, עכשיו הם גם זנחו את המשרה היחידה שהם בקושי מתקדמים בה. 'להיות הורים'.
"זה לא כל כך נורא!! יש לך מלא כסף! ואת יכולה לעשות מה שבא לך! קימי'לה… תנצלי את הזמן, תעשי מסיבה!! יש לך בית ענקי מפוצץ במקום, בריכה, מיטות, ג'קוזי מטורף, כסף, בגדים.. תנצלי את הזמן מותק. זה מה שאני אומרת." אמרה אשלי וניתקה. כן, אשלי קצת פאקצה.. נכון.
ומי שתוהה, לא. היא לא חברה שלי בגלל הכסף, או כמו שהיא קוראת לזה, 'מאני'. היא חברה שלי הרבה לפני שהייתי מפוצצת ב'מאני'.
התיישבתי על המיטה הענקית שלי, שמונחת מעל מדרגה. תוחבת אוזניות לאוזני.
החדר שלי מעוצב כמו שאני אוהבת. אני ציירת. כל הקירות שלי מכוסים בכתמי צבע, שאבא דאג שהיו שם. הארון שלי גם, ובנוסף כל השידות. המיטה הזוגית שלי עומדת על מדרגה ברצפת הפרקט הלבנה. המצעים מתאימים לחדר עצמו, מושפרצים בצבע. השטיח המקושקש שלי נחת מתחת למיטה, כמו כלב ממושמע. בצד אחד של החדר שלי עומדים כלי הציור ובצד השני עומדת ספרייה קטנה. והאהבה הכי גדולה שלי תלויה מעל מיטתי, תמונה של סוס שחור, הסוס שלי, אמיגו. אני רוכבת מאז היותי בת 4. זאת אומרת משהו כמו 12 שנים. אני משתתפת בתחרויות כמעט כל הזמן.
צלצול האייפון שלי נשמע, 'קדימה תעני, קים.' דחקתי בעצמי. הבטתי בצג. זאת לא הייתה אשלי.
"הלו?" אמרתי לתוך הטלפון בחשש,
"היי קים. מדבר אוסטין."
"אוסטין פרקר?!" שאלתי בתהייה, 'מה בחור מקובל כזה מתקשר לי לנייד?'
"כן. אני בא אלייך, תעזרי לי בעבודה בהיסטוריה, טוב?" אמר אוסטין,
"בטח, מתי?" שאלתי בשמחה, 'אוסטין פרקר, the bed boy, יבוא לבית שלי!'
"אולי היום ב-5. מה את אומרת?"
"בסדר." אמרתי וניתקתי לו.
אוי, אלוהים.