הילד הרע, מה?- פרק 4

לפני הסיפור… אני חייבת לומר,
אני בסיטואציה הזויה.
אח שלי רואה תוכנית כזה ושומעים שיר על 'צדק ילדותי'… ואני מסתכלת על המסך ורואה ילדים מגלגלים ילד אחר בתוך שטיח שלג.
מה הקשר בין 'צדק ילדותי' לבין הילד המסכן שסובל מבריונות?!

פרק 4-
"לפח, לפח, לפח, לפח, לפח, לפח…" אמר אוסטין על כל הבגדים בארון שלי, "לפח.. לפח.. הו, את זה תשמרי, לפח.."
ככה אנחנו במשך שעה וחצי… מ-ת-י-ש-.
"יופי.. מה אני לובשת מחר?"
"את זה ואת זה." אמר אוסטין ודחף ליידים שלי את הסט שמדדתי בחנות. שמלה בצבע טורקיז עם מחשוף נדיב במיוחד, נעלי עקב רצחניות, מעיל עור שחור, שרשרת מוזהבת ושני צמידי כסף.
"אוקיי.." מלמלתי, "ביי." דחפתי את אוסטין לכיוון הדלת וירדתי אחריו.
"אני הולכת לאמיגו. בא לך להצטרף? זה יהיה נחמד לראות אותך סובל." נזכרתי באחר"צ.. "אני חושבת שאמיגו היה ממש נחמד שהחליט לבלות איתך." צחקתי בקולי קולות.
"לא כזה מתחשק לי, את יודעת. ביי, נתראה מחר." אוסטין ניפנף בידו ונכנס למכונית שלו.
צלצול הטלפון של אוסטין נשמע מהקומה העליונה,
"שיט! אוסטין שכח את הטלפון!" טיפסתי במדרגות ופתחתי את דלת חדרי,
הצצתי בצג הטלפון שלו, זה היה אסמס.
'נו, את מה הולך איתה? מאוהב?'זה מה שהיה כתוב על הצג, מ.. מצ'סטר.
צ'סטר זה אחד החברים של אוסטין. הוא אימו.
לצ'סטר יש שיער חום ככה ועיינים שחורות. יש לו מנהג כזה לשים איפרון מתחת לעיניים שלו.
פתחתי את האייפון שלו, אין סיסמה.
התחלתי לקרוא את ההודעות:
אוסטין- 'אני אצל קים.'
צ'סטר- 'החנונית?!'
אוסטין- 'יפ. היא עשירה! אני הולך איתה לקניון. זה הולך להיות כיף.'
צ'סטר- 'מהפך? אתה רציני?'
אוסטין- 'יפ. היא משלמת על הכל.'
צ'סטר-' אתה רציני?'
אוסטין- 'לבחורה יש סוס, למבורגיני, כספת מלאה ירוקים, בית ענקי, חדר מגניב.. מה היא עוד צריכה?'
צ'סטר- 'תעדכן אותי איך היה.'
וזהו. נגמרה השיחה. זה היה אמור לפגוע בי? לא יודעת.
דיפדפתי באנשי הקשר שלו וחיפשתי את המ'ס של הבית.
הו, הנה. לחצתי על הצג והתקשרתי.
"שלום? מי מדבר?" נשמע קול נשי,
"היי אני קים,, אוסטין היה אצלי.. הטלפון שלו נשאר פה."
"אתם שוכבים?" אמר הקול הנשי,
" לא!! איכס.. עם מי אני מדברת?"
"עם אמא שלו, ויקי." היא ענתה,
"אוי סליחה… לא התכוונתי.."
"זה בסדר. אני אמסור לו שהוא שכח אצלך. חכי.." היא צרחה, "אוסטין!! הטלפון שלך נמצא אצל בחורה נחמדה בשם קים. היא נשמעת מתוקה, מה היא עושה איתך?!" סומק שטף את פני.
"מה??" נשמע קולו של אוסטין, "תביאי לי!!" הוא נשמע מובך, "הלו?" הוא אמר.
"היי. הטלפון שלך אצלי." ניסיתי למחוק את החיוך שעלה על הפרצוף שלי.
"אממ.. אני כבר בא." אוסטין ניתק את השיחה.

"טרר…טרר…טרר.." רטט הטלפון שלי, על הצג נכתב באדום, 'בוקר!!'
השעון המעורר שלי. אוף, יש בית ספר.
גררתי את עצמי לחדר האמטיה שלי. צחצחתי שיניים, סירקתי שיער, שמתי דאורדורנט, גילחתי בית שחי, ובישמתי את עצמי.
עשיתי לעצמי מקלחת של בוקר, קצקצרה. התנגבתי ויבשתי את השיער שלי.
"איפה שמתי את השמלה?" שאלתי את עצמי וענדתי לעצמי את השרשרת והשחלתי את הצמידים על ידי.
"הנה!" צרחתי בשמחה שהבחנתי בשמלה ובמעיל.
התלבשתי ונעלתי את הנעליים הרצחניות. מעכשיו אני אקרא להם ה-'רצחניות.'
-טמטמטמטמטמטם….

"ביי." אמרתי לאמיגו שליחך עשב באחו המגודר שליד הבית.
נכנסתי ללמבורגיני ונסעתי לבית ספר.