הכל יכול לקרות -פרק 52-

נ.מ אליה
איפה הם. איפה הם?! אני הולך בין החדרים וזורק כיסאות בזמן שאני מתקשר אליה. היא לא עונה. מה היא עושה?! שלא תזיין אותו שלא תעז! כוס עמאק על עמרי הזה אני יהרוג אותו! שלא ישים עלייה פאקינג אצבע! אני מבין שהם לא בבניין הזה והבניין היחיד שנשאר זה החדר אומנות.
ישלי הרגשה שהיא שם,אז אני מתחיל לרוץ פאקינג לרוץ כמו שלא רצתי בחיים.

אני מגיע לחדר האחרון שכבר לא בדקתי. אני מנסה לפתוח את הדלת אבל היא נעולה. כוס עמאק! אני מרים ידיים בהפסד. אני בא ללכת כשאני שומע צלילי בכי.
אני מתקרב לדלת ושם את אוזני.
שומעים מישהיא בוכה. אני כבר יודע שאת היא.
תודה לאל שלמדתי איך לפתוח דלתות נעולות. אני מוציא סיכה מהכיס ופותח את הדלת.
אני נכנס לפני שהיא קופצת אחורה ומסתירה את גופה מאחורי הפסל אומנות המכוער.
זאת הייתה היא. הוא הייתה ערומה. פאקינג ערומה. אני כבר מבין מה קרה פה.
אבל עם כל הכאב שנכנס בי,אני לא יוכל להפסיק להיסתכל על גופה. איך שהציצי שלה עומד והבטן השטוחה שלה שב כאילו מסתכלת עלי. ופאק! התחת הזה שמצליח להצית מאחורי הפסל המזעזע. אבל אני חוזר למציאות ופתאום הכל פוגע בי בשנייה. טל.שלי. שכבה.איתו.
״צאי משם.״ אני נוזף
״לא.״ היא עדיין אומרת עם חוצפה.
״צאי עכשיו!״ אני מרים וזורק את הכיסא שלידי לקיר שלידה. היא נבהלת וקופצת אחורה.
״אם את לא יוצאת עכשיו אני אבוא ואוציא אותך בחוזק כוס עמאק!״ אני צורח. היא גם יודעת שאני באמת יעשה את זה אז היא יוצאת. אני רואה מצד עיני את הבגדים על הרציפה.
היא יוצאת בכל כולה לאור של היום התחל שלה מסתיר חצי מהשמש כוס עמאק. הזין שלי חזק כמו אבן.
״מה עשית?״ אני שואל אפילו אם אני לא צריך אפילו פאקינג הסבר.
״תן לי להסביר.״ היא אומרת.