המורה הקוריאני שלי – פרק 4 – חלק א'

למחרת התעוררתי בחיוך. זה היה בוקר חדש והחלטתי להיכנס בחיוך גם לבית הספר.
"מגי.." סו יונג דפקה על דלת חדרי.
"סו יונג?" פתחתי לה את הדלת בחיוך "בוקר טוב.".
"מ..מגי?" היא הייתה מופתעת מעט לראות אותי לבושה בתלבושת האחידה "את..מוכנה?" היא חייכה אליי.
"כן. רק אני ייקח את התיק ואני יורדת, בסדר?" אמרתי לה בעודי מתקדמת לכיוון התיק ומסדרת את הדברים בפנים.
"אוקיי, אני יחכה לך למטה." היא ירדה למטה ואני שמתי את התיק על הגב וירדתי אחריה.
"בוקר טוב.." סו יונג נישקה את אימי ואת ג'ונג צ'ה ונעלה את נעליה.
"בוקר טוב." אמרתי גם אני, אבל פסחתי על קטע הנשיקות. הלכתי ישר לכיוון הכניסה ונעלתי את נעליי.
"שיהיה לכן יום טוב בנות!" ג'ונג צ'ה בירך אותנו.
"תודה אבא." ענתה לו סו יונג בחיוך.
"תודה." אמרתי בטון רציני מעט והתקדמתי לכיוון הרכב.
בדרך לבית הספר סו יונג נראתה ממש מופתעת ולא הורידה את מבטה ממני "מה? את מופתעת?" חייכתי אליה.
"האמת שכן." היא חייכה גם כן "אני לא מבינה. אתמול לא הרגשת טוב, שלשום התעצבנת עליי.."
"אני התעצבנתי? את זאת שהתעצבנת בגלל המורה 'החתיך' שלך!" אמרתי בזלזול.
"הוא באמת חתיך! אבל לא משנה, לא התעצבנתי בגלל זה." היא חייכה אליי.
"אז אנחנו בסדר?" שאלתי אותה בחיוך.
"אנחנו בסדר." היא חייכה והסתכלה חזרה מהחלון "אגב, המורה הזה שאת מציינת שאת לא אוהבת שאל עלייך אתמול, זה לא קורה לעיתים קרובות. בדרך כלל הוא לא זוכר אפילו את השם של התלמידים." היא ניסתה לגרום לי להתגאות בעצמי אבל זה רק גרם לי להתעצבן עליו יותר.
"איזה מן מורה לא יודע מה השם של תלמידיו?" הסתכלתי עליה עצבנית.
"מגי, יש לו יותר מ-1500 תלמידים. איך את מצפה שהוא יזכור את כולם?" היא חייכה אליי "הוא זוכר רק את אלה שהוא נקשר אליהם." היא הסתכלה עליי בחיוך ענקי.
"שזה אומר?" הסתכלתי עליה מבולבלת.
"שהוא נקשר אליך. הוא מצא בך כנראה כישרון גדול."
המכונית עצרה ליד הבית ספר וסו יונג ירדה ממנה. אני יצאתי מיד אחריה והסתכלתי על בית הספר הענק מבחוץ. כל הילדים עמדו בחוץ בחבורות חבורות של ילדים מלוכסני עיניים ואני עמדתי מפוחדת להיכנס לבית הספר, שוב.
"אז מה..עוד יום בבית ספר הזה?" הסתכלתי על סו יונג בחיוך.
"את כל כך רוצה לחזור?" סו יונג דיברה אליי בטון עצוב מעט.
"אני רוצה לחזור, אבל זה לא יקרה, אז כדאי שאתחיל להסתגל לקוריאה." הסתובבתי לכיוון בית הספר.
"את יכולה להיכנס?" היא הסתכלה עליי מודאגת.
חייכתי "רק תסתכלי ותלמדי.." החזקתי את הצמיד של הבנות בידי ונכנסתי לתוך בית הספר. סו יונג באה בעקבותיי.
"היי, סו יונג.." קרא לה אחד מהתלמידים שראיתי באותו הלילה.
"ג'ון צ'אן.." היא התקדמה לעברו ונישקה את לחיו "אנ יונג." (*קוריאנית* הפירוש של 'אנ יונג' הוא 'שלום') היא אמרה לו בחיוך.
הסתכלתי עליה וחייכתי. לא ידעתי מאיפה היא מביאה את החיוכים האלו בכל בוקר ואיך בן אדם יכול להיות כל כך מאושר כל היום.
"מגי.." שמעתי מישהו קורא בשמי וכשהרמתי את עייני ראיתי את אותו הבחור קרוב אליי "איך את מרגישה?" הוא שאל.
"אני בסדר." עניתי בחיוך "אתה אחד מהלהקה של הבנים, נכון?"
"כן." הוא חייך "אני שמח לשמוע שאת מרגישה טוב יותר." הוא טפח לי על השכם והתקדם לכיוון הסטודיו שלהם.
"היי מגי.." סו יונג התקדמה לעברי "בואי, אנחנו צריכות ללכת לשיעור." היא תפסה את ידי ומשכה אותי אחריה לכיתה.