המורה הקוריאני שלי – פרק 4 – חלק ב'
התיישבנו זו לצד זו והרגשתי את המבט של כולם מחורר את גבי, זאת הייתה ההרגשה הכי מביכה שהרגשתי בחיי מהסיבה שידעתי שאני לא יבין כלום בשיעורים מכיוון שהמורים מלמדים הכל בקוריאנית. גם פיתוח קול וגם ריקוד.
"זה חסר טעם." אמרתי לעצמי אבל סו יונג שמעה אותי.
"מה חסר טעם?" היא הסתכלה בדאגה.
"לשבת כאן. אני ממילא לא יבין כלום!" קמתי מהכיסא והתהלכתי במהירות לכיוון היציאה, אבל אז נתקלתי במישהו "אווץ" הסתכלתי על הבן אדם שנתקלתי בו ולא האמנתי למראה עיניי "ה..המורה" קפאתי במקומי ופניי החווירו מעט "אני מצטערת." אמרתי בעודי עוברת אותו וממשיכה ללכת.
"לאן את הולכת, התלמידה מגי?" הוא לא הסתובב אלא נשאר עם גבו לעברי, מחכה בפתח הכיתה.
"שירותים." אמרתי בועדי מתקדמת בריצה ואפילו לא ידעתי לאן. הסתובבתי בבית הספר הענק ופשוט נדהמתי מיופיו ומגודלו, הוא באמת היה בית ספר לעשירים.
הסתובבתי ליד הסטודיו לריקוד וליד האולפן הקלטות שמעתי גבר ששר וקולו היה כשל מלאך. אומנם הוא שר בקוריאנית ולא הבנתי מילה מהשיר, אבל הצלחתי להרגיש את הרגש שהוא ניסה להעביר בשיר.
כשנכנסתי לאולפן לראות במי מדובר ראיתי שזה היה ג'ון צ'אן. נעמדתי מהצד השני של האולפן והסתכלתי עליו מבעד לזכוכית שהפרידה בינינו. הסתכלתי עליו במבט קפוא, הייתי פשוט המומה מהקול העדין והנעים שלו.
הוא פתח את עיניו באמצע השיר וראה שאני שם ולאחר מכן חייך והמשיך לשיר בעודו מסתכל עליי. הייתי לחוצה כל כך ממבטיו והשפלתי את מבטי.
לפתע המפיק המוזיקלי שלו עצר אותו ושמע את השירה שלו בעודו מסדר לו את העיוותים הקטנים עם המערכת הענקית שניצבה מולו.
ג'ון צ'אן יצא מהחדר ופסע לכיווני. הוא נעצר על ידי וחייך אליי "מה את עושה כאן?" הוא נראה מופתע לראותי.
"שמעתי אותך שר, לא ידעתי שזה אתה.." אמרתי בחיוך "יש לך קול ממש יפה." הרגשתי צורך לתת לו את החיזוק הזה.
"את חושבת?" הוא הסתכל באכזבה על המפיק המוזיקלי שלו "תגידי לו ולג'יי הון את זה!" הוא חייך באכזבה "אני חושב שזה לא היה כל כך טוב.." הוא נאנח.
"על מה אתה מדבר? אתה מדהים!" אמרתי מעט נלהבת.
הוא צחקק "תודה רבה מגי." הוא אמר כשהחיוך ענקי פרוס על פניו.
עמדנו זה מול זו והיה מעט מתח באוויר. הוא הסתכל עליי וחייך ואילו אני הרגשתי נבוכה מעט מהסיטואציה.
"מה דעתך לבוא איתי לסטודיו?" הוא הציע.
"בוא נלך." אמרתי בחיוך.
תגובות (0)