המורה הקוריאני שלי – פרק 4 – חלק ג'

יצאנו מאולפן ההקלטות וג'ון צ'אן אמר למפיק שלו שהוא יחזור בדקות הקרובות. הוא התקדם איתי במהירות לעבר הסטודיו וכשנכנסנו הוא סגר את הדלת והניח את התיק שלו על רצפת הסטודיו. הוא לחץ 'פליי' על השלט והתחיל לרקוד לצלילי המוסיקה.
עמדתי שם מהצד והסתכלתי על התנועות החדות והמדויקות שלו ועל הצורה המדהימה שבה הוא רקד "ואו.." אמרתי פעורת פה "אתה ממש טוב.".
"בואי.." הוא הושיט לי את ידו.
"אני? אין סיכוי!" עמדתי מהצד והייתי לחוצה מהסיטואציה.
"בואי.." הוא ניגש אליי ולקח אותי לאמצע הרחבה "פשוט תנסי לעשות מה שאני עושה." הוא התחיל לרקוד ולאחר מכן עצר וחיכה שאחקה את התנועות שלו. הסתכלתי עליו בעודו זז מצד לצד והצלחתי פחות או יותר לעשות את התנועות שעשה. בשלב מסוים פשוט התחלתי לצחוק ולא יכולתי להפסיק ואילו ג'ון צ'אן המשיך לרקוד באולם הענקי. התיישבתי על הרצפה לידו והוא רקד על ידי. לא יכולתי להתעלם מהחדות שלו ומהרגש שהעביר בכל תנועה ותנועה, זה הזכיר לי את המורה שלנו משום מה. כשנזכרתי בו החיוך נמחק מפניי ולאחריו נשאר המבט המיוסר שוב.
"מה קרה?" הוא התכופף לעברי והסתכל על עיניי העצובות "למה את עצובה?"
"אני לא." חייכתי אליו.
"ג'ון צ'אן!" המורה נכנס בדלת ונראה היה עצבני.
"המורה." נעמדנו שנינו והיינו לחוצים ממבטיו. ג'ון צ'אן התחיל לדבר איתו בקוריאנית והמורה לא הוריד את מבטיו מעליי "פשוט תחזור לאולפן!" המורה נכנס במילים שלו עוד לפני שג'ון צ'אן הספיק לסיים את דבריו.
"אבל.." הוא ניסה להמשיך לסביר.
"ג'ון צ'אןן!!" הוא הרים מעט את קולו ולאחר מכן ג'ון צ'אן לקח את התיק שלו והלך. המורה התקדם לעברי ואני השפלתי את ראשי לרצפה "שירותים? זה נראה לך כמו שירותים?" הוא הסתכל עליי במבט עצבני "עכשיו לא רק שאת מחסירה שיעורים, את גם משקרת למורים שלך??" הוא הרים מעט את קולו.
"המורה!" הרמתי גם אני את קולי "לא התכוונתי לשקר, באמת רציתי ללכת לשירותים.."
"ובמקרה פגשת את ג'ון צ'אן..?" הוא הסתכל עליי במבט מזלזל "טחח, באמת! הייתי בגיל שלך, אני יודע טוב מאוד מתי אתם משקרים ומתי אומרים את האמת.." הוא הסתכל עלי במבטו המתנשא, המבט שהרגיז אותי כל כך.
הרמתי את ראשי לעברו "אתה חושב שאני משקרת?" הייתי עצבנית כל כך "נתקלתי בג'ון צ'אן במקרה כשנכנסתי לאולפן ההקלטות בעקבות הקול שלו!" הסתכלתי עליו במבט כעוס "זאת האמת!".
הוא בחן את עייני במבט רציני מספר שניות ולאחר מכן פנה לדרכו. באותו הרגע פשוט רציתי לזרוק עליו את הנעליים שלי הוא היה בן אדם כל כך מעצבן וכל כך בטוח בעצמו והיחידי שהצליח לערער אותי.
"אה..עיניים גדולות.." הוא עמד בכניסה לסטודיו עם הגב אליי "מחר תביאי טרנינג.." הוא אמר ולאחר מכן המשיך בדרכו.
"עיניים גדולות? למי את קורא עיניים גדולות חתיכת…" החזקתי את ראשי במטרה להירגע, אבל להיזכר במורה הזה רק עיצבן אותי כל פעם מחדש. הדלקתי את המערכת הגדולה שהייתה בסטודיו והתחלתי לרקוד לצלילי השיר שהיה שם. זה היה השיר של הלהקה של ג'ון צ'אן.
עקבתי אחרי הביט של השיר ואחרי המוסיקה שלו והתחלתי להזיז את הגוף שלי בהתאם. רקדתי באמצע הסטודיו בלי לחשוב על כלום.
כשיצאתי מהסטודיו האדם שחיכה לי מחוצה לו הייתה סו יונג. היא הסתכלה על הזיעה שנטפה על פניי ונראתה מודאגת "סו יונג, איפה היית?" חייכתי אליה.
"בכיתה.." היא נאנחה והסתכלה עליי במבט עצוב.
"אל תדאגי לי, אני בסדר." חייכתי בעודי מתקדמת לכיוון היציאה מבית הספר.
"מגי." סו יונג באה אחריי "עדיין לא סיימנו ללמוד, יש עוד שיעור עם המורה לפיתוח קול. בואי ניכנס לסטודיו." היא לקחה אותי אחריה ונכנסנו שוב לסטודיו.
שם, חיכה לנו המורה לפיתוח קול והתלמידים היו כרוכים ומוכנים לשיעור.
ישבתי כל השיעור ולא הבנתי אף מילה של המורה. המעמד הזה תסכל אותי. כולם עקבו אחרי הדברים שהוא אמר, אבל לי זה פשוט היה קשה מידיי.
"מגי, תעשי מה שאני עושה." סו יונג ניסתה להסביר לי ובאמת עקבתי אחריה וניסיתי להשתלב ולא להרגיש חריגה.
בסוף השיעור יצאתי החוצה מתוסכלת, עייפה ומותשת מהיום הלא ברור הזה. הסתכלתי על הצמיד של הבנות וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה כמה אני מתגעגעת אליהן ואל הלהקה.
"אל תתיאשי! היית מצויינת. אנחנו נמצא פיתרון." היא חייכה אליי וניסתה לעודד אותי.
"זה חסר טעם סו יונג, אבל תודה בכל מקרה." שמתי את התיק על גבי וגררתי את עצמי לכיוון היציאה.