המורה הקוריאני שלי – פרק 5 – חלק ב'
סו יונג יצאה כמה דקות אחריי והורתה לנהג שייקח אותנו לבית הספר.
כשהגענו לבית הספר הייתי מדוכאת. סו יונג הסתכלה עליי בדאגה וניסתה למשוך אותי לכיוון בית הספר "בואי, אנחנו נאחר." היא ניסתה לגרום לי לזוז מהמקום שבו נעצרתי.
"תתקדמי..אני תכף אבוא." הייתי מיואשת כל כך וכעסתי על אמא שלי בגלל ההרגשה הזאת.
"התלמידה מגי." שמעתי את קולו של המורה קורא בשמי וכשראיתי שהוא מתקדם לעברי הסתכלתי על סו יונג ולאחר מכן התחלתי להתקדם במהירות לבית הספר.
"מגי..מה את עושה?" סו יונג התהלכה במהירות אחריי וניסתה לעצור אותי "למה את בורחת ממנו?"
"סו יונג!" הסתובבתי אליה בפתאומיות "אני פשוט לא רוצה לראות אותו.." הסתובבתי חזרה והתחלתי לרוץ לכיוון הגג שהיה לנו בבית הספר.
כשניסיתי לפתוח את הדלת של הגג היא הייתה נעולה. דפקתי על דלת הפלדה בעצבנות ולאחר מכן התיישבתי ונשענתי על הדלת.
"מגי?" שמעתי את קולו של ג'ון צ'אן.
הרמתי את ראשי וראיתי את ג'ון צ'אן עומד מולי "מה אתה עושה פה?"
"השאלה היא מה את עושה פה?" הוא חייך "ג'יי הון מחפש אותך בכל בית הספר."
"זאת בדיוק הסיבה שבגללה אני פה! הבן אדם הנפוח הזה! אני לא מעוניינת לראות אותו יותר.." התנשמתי בכבדות. ברגע שהזכירו על ידי את שמו , ישר הרגשתי את הלמות הלב שלי דופקות במהירות.
"זאת תהיה קצת בעיה." הוא התיישב על ידי והסתכל על התקרה.
"למה?" בחנתי את פניו.
"כי החל מרגע זה ג'יי הוא המורה הפרטי שלך.." הוא חייך בעודו מסתכל על התקרה.
"מה???!!!?!?!?" קמתי בעצבנות מהרצפה והרגשתי את הדם שלי רותח מתחת לעורי "מי החליט על זה?!??" הסתכלתי על ג'ון צ'אן עצבנית.
"אני לא יודע..אבל אם זה מרגיע אותך, גם הוא נראה עצבני." הוא צחקק.
הסתכלתי על ג'ון צ'אן וחזקתי את ראשי "לא, לא, לא..זאת בטח טעות.." ניסיתי לנשום עמוק ולהירגע, אבל לא יכולתי. לראות את המורה הזה יום יום כל היום. אין סיכוי שזה יקרה!
"וזה לא הכל.." הוא המשיך וחייך אליי במתיקות.
"אני לא רוצה לשמוע עוד!" הרמתי את קולי מעט "ג'ון צ'אן, זה לא מצחיק אותי." לקחתי את הדברים שלי וירדתי חזרה למטה. התהלכתי בבית הספר והרגשתי כאילו מוחצים לי את הראש לאט לאט ונהנים מזה.
"מגי!" שמעתי את קולו של המורה מאחורי וקפאתי במקומי. הוא התקדם לעברי ונעמד מולי "השתגעת? איפה היית???" הוא הרים מעט את קולו.
הסתכלתי עליו במבט מתוסכל ולא יכולתי לדבר. למה דווקא הוא? למה דווקא זה שאני הכי לא מסתדרת איתו בכל בית הספר, הוא זה שילמד אותי?
"ג'יי..סליחה, המורה..זה לא נכון, נכון? אתה לא תהיה המורה הפרטי שלי, נכון?" הסתכלתי עליו בייאוש.
הוא נשם עמוק ושפשף את פניו עם ידיו בעצבנות "תראי, גם אני לא מרוצה מהעניין, אבל אין ברירה!" הוא דיבר בתוקפנות "אני הבן האדם היחיד שיכול ללמד אותך בגלל השפה!" הוא נראה עצבני גם כן.
"היחיד?" גיחכתי "אתה היחידי שיודע לדבר אנגלית?"
"לא, אבל אני היחידי שמקצועי בשני התחומים, ריקוד ושירה, ובנוסף יודע אנגלית." הוא חייך אליי "אז נפל עליי להיות הבייביסיטר שלך, אוי אלוהים!" הוא נאנח בעצבנות והסתכל עליי במבט רציני "כדי שנצליח לתקשר כמו שצריך תצטרכי לעבור לגור אצלי למשך החמישה חודשים הקרובים, עד שתצברי ידע וניסיון. ברגע שתהיי מספיק טובה, תוכלי לחזור לגור בביתך ואולי אפילו תצטרפי ללהקה של הבנים." הוא נראה מיואש מהעניין גם כן "אבל אם לא תעשי את זה, את תסולקי מבית הספר."
"אתם לא יכולים להכריח אותי לעשות את זה." התעצבנתי כל כך "ולגור אצלך? תשכח מזה!"
"היי, מגי! זה לא שאני רוצה את זה כל כך, כן? שלא יהיו אי הבנות! המנכ"ל של בית הספר, שהוא במקרה אבא שלי, החליט על זה. אז אין לך כל כך הרבה ברירות וגם לי אין." הוא השפיל את ראשו והסתכל עליי בסלידה "בכל אופן, תעברי כבר ממחר! יש לנו הרבה עבודה לעשות." הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש ונאנח "אני לא מאמין."
"אתה לא מאמין???" צחקתי לעצמי "תשכח מזה! אני מעדיפה לעוף מבית הספר!"
"מבחינתי אין בעיה, זה החלטה שלך!" הוא הסתובב ופנה לדרכו.
תגובות (0)