המורה הקוריאני שלי – פרק 6 – חלק ג'

התחלתי לסדר את בגדיי בארון ופתחתי את המחשב הנייד שלי על השולחן הקטן שהיה לי בחדר. הוא היה מיועד לכלי איפור, אבל השתמשתי בו בשביל המחשב הנייד כיוון שלא אהבתי להתאפר ולא היו לי כלי איפור.
פתחתי את המחשב והסתכלתי על המיילים הנכנסים. לשמחתי הרבה ראיתי שקיבלתי מייל מאריאלה וליסה.

"מגי היקרה,
קיבלנו את ההודעה ממך ואנחנו שמחות שאהבת את המתנה.
ראינו גם את מה שרשמת לגבי הרגשות שלך וכאב לנו לראות שקשה לך שם.
היי מג, את בחורה חזקה! את יודעת ששום דבר לא עצר בעדך ולא דיכא אותך מעולם. אנחנו זוכרות אותך תמיד עם חיוך על הפנים, במיוחד כשאנחנו שרות ורוקדות. זה מה שעושה לך טוב!
נכנסת לבית הספר הזה, תהני ממה שאת עושה. כי את אוהבת את זה! את נולדת לשיר ולעסוק בתחום המוסיקה, כי את כישרונית ויש לך את זה.
אני בטוחה שכבר התחבבת על הקוריאנים, את מהממת וכובשת, חוץ מהעובדת שלפעמים את יותר מידיי שתלטנית וגאוותנית, אבל גם את זה הם ילמדו לאהוב. :)
אל תדאגי ילדה, הכל יהיה בסדר.
תמשיכי לשלוח לנו מסרים ולעדכן אותנו איך את מרגישה.
אוהבת מאוד, ארי וליסה."

קראתי את ההודעה שלהם וחייכתי. כל כך שמחתי לשמוע מהם שוב.

"ארי וליסה היקרות שלי,
אין לכן מושג כמה אני מתגעגעת. החיים בסיאול הם לא פשוטים בכלל.
אני נאלצת להתמודד עם טיפוסים מוזרים, כמו למשל המורה שלי. הוא כל כך מעצבן!
בגלל שאני לא יכולה להבין את השפה, המנכ"ל של בית הספר החליט שהמורה שלי יהיה המאמן האישי שלי בפיתוח קול ובריקוד, אבל זה לא הסתכם בזה.
בגלל שאין לנו תמיד הרבה זמן בבית הספר, הם החליטו שאני יעבור לגור איתו, אתן מבינות? לגור עם היצור המעצבן הזה!
סו יונג סיפרה לי שהוא מפורסם מאוד בקוריאה, הוא זמר, שחקן, רקדן ודוגמן כאן, יותר מידיי הא?
הדבר הכי מעצבן בו זה ההתנשאות הזאת שלו, אני לא יכולה לסבול את זה! וגם לא את העובדה שהוא אומר לי כל הזמן מה לעשות.
אתן צודקות, אני באמת לא רגילה להישבר כל כך מהר. אבל אמא שלי וג'ונג צ'ה האלה, אני פשוט לא יכולה להבין אותם. הם שמחו כל כך כששמעו שאני עוברת לכאן. כנראה רק רצו שאני ילך מהבית ונמאס לי, באמת שכבר אין לי כוח.
אני כבר לא מחייכת, אתן יודעות כמה זמן כבר לא נהניתי, אפילו השירה כבר לא גורמת לי הנאה גדולה כל כך.
מה שלומכן? ספרו לי איך אתן מרגישות?
אוהבת ומתגעגעת מאוד, מגי"

סגרתי את המחשב והסתכלתי אל מחוץ לחלון שלי. זה היה מן מרפסת קטנה כזאת שהשקיפה על החצר בביתו של ג'יי הון. פתחתי את הדלתות ויצאתי לבחוץ. המרפסת לא הייתה גדולה כל כך, אבל הנוף שהיה אפשר לראות משם היה מדהים, ראיתי את הים והכוכבים בשמים היו ברורים ומנצנצים בצורה מרהיבה. הירח היה עגול וגדול ודמיינתי לעצמי איך זה לראות מכאן את הזריחה בבוקר.
הסתכלתי למטה, לכיוון החצר של ג'יי הון וראיתי אותו יושב למטה ומסתכל על הטלפון שלו. היה נראה כאילו הוא מהרהר, הוא נראה חסר סבלנות ולאחר מכן סגר את הטלפון.
אחרי מספר שניות הוא פתח שוב את הטלפון ולאחר מכן שוב סגר אותו ואז שוב פתח ושוב סגר.
לא הבנתי למה הוא כל כך מתלבט ולאחר מכן הוא פשוט זרק את הטלפון על השולחן ונאנח "אני משתגע!" הוא פסק.
נכנסתי לתוך החדר וסגרתי את החלון. החלפתי לבגדים ספורטיביים וירדתי לכיוון הסלון.
חיפשתי את ג'יי הון בחוץ, אבל הוא כבר לא היה שם. ראיתי שהוא השאיר את הטלפון שלו על השולחן והשאיר אותו על רטט.
הטלפון התחיל לרטוט על השולחן ועל הצג של המסך ראיתי את הבחורה שהייתה בתמונה במטבח שלו.
"ג'יי הון.." תפסתי בטלפון והתחלתי לחפש אותו בבית "איפה הוא???" התרוצצתי כמו מטורפת. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שהיא הייתה הסיבה לזה שהוא הסתכל בצורה מוטרדת על הטלפון קודם לכן.
"ג'יי הוןן.." המשכתי לצעוק, אך לא הייתה תשובה.
הטלפון הפסיק לצלצל ונשארה שיחה שלא נענתה. הסתכלתי על הטלפון והתאכזבתי לראות שהוא לא הספיק לענות לה.
ג'יי הון נכנס מהדלת כניסה של הבית והחזיק בידו דלגית בעודו מסתכל עליי "בואי נתחיל לעבוד." הוא נכנס לכיוון הבית שלו והפעיל את המערכת.
אני נשארתי במקומי והחזקתי בטלפון שלו בחוזקה. ידעתי שהוא לא רוצה שאני יתערב, אבל הייתי פשוט חייבת להגיד לו את מה שחשבתי "אתה כל כך ילדותי.." אמרתי לפתע באנחת אכזבה.
"סליחה?" הוא הסתכל עליי עצבני "על מה את מדברת?"
הסתכלתי עליו והרמתי את הטלפון שלו "על זה, היא התקשרה אליך 10 פעמים. למה אתה לא חוזר אליה במקום לבהות בטלפון כמו.." עצרתי את עצמי כי ראיתי את הכעס בעיניו "אני יודעת שאתה לא רוצה שאני יתערב, שזה לא ענייני, אבל אני יודעת שאתה רוצה להתקשר. אם אתה אוהב אותה…" הוצאתי את התמונה שלה מהכיס של מכנסיי "אל תיתן לה ללכת!" הסתכלתי עליו בעיניים בורקות ונזכרתי בעצמי, נזכרתי בעובדה שנתתי לאהבה היחידה שלי לחמוק מבין אצבעותיי, ג'ייק החבר הקודם שלי.
הוא לקח ממני את הטלפון ואת התמונה וזרק אותם באכזריות על הרצפה. נבהלתי כתוצאה מהתגובה שלו והוא רק שפשף את פניו בעצבנות והדליק את מערכת הסטריאו בלי לומר דבר.
"אתה פשוט מפלצת.." אמרתי לו בקול רועד, מחזיקה את הדמעות בתוכי.
"מה את מבינהההה????" הוא שאג לפתע "תפסיקי לעשות את זה! תפסיקי להתערב בדברים שלא קשורים לךךך!!" הוא נעמד אל מולי ונראה עצבני מתמיד "הדבר האחרון שאני צריך זה שילדה, מפונקת, בת 20 , תגיד לי מה אני צריך לעשות!!" הוא היה קרוב אליי כל כך והרגשתי את נשימותיו הכבדות ואת הכעס שהוא ניסה לשמור בכל כוחותיו בפנים.
הסתכלתי עליו במבט קפוא, הייתי כל כך מפוחדת ופגועה מהצורה שבה הוא דיבר אליי. הוא לא התעכב שם והתקדם לכיוון חדרו. כשהיה למעלה הוא טרק את הדלת בעצבנות ולא יצא משם עד הבוקר.