המחלץ… המשך נוסף לפרק חמישי

אנחנו נוסעים ברכב של דין, במושב האחורי אני רואה את ציוד החילוץ שלו "מעניין מתי הוא ידבר איתי על העבודה שלו" אני חושבת לעצמי, "רוצה לשמוע מוזיקה?" הוא שואל ואני מהנהנת בהסכמה, הוא במצב רוח טוב היום כנראה, ודין מחפש תחנה בזמן שאנחנו מתקדמים לעבר המרכז המסחרי, אנחנו נוסעים לד"ר פראודמן, אורטופד, לבקש חוות דעת והמשך טיפול, הרגל פחות כואבת לי, אבל אהיה יותר רגועה לאחר בדיקת רופא.

אנחנו מגיעים והרופא מקבל אותי, "קיבלת טיפול ראשוני טוב ולכן אני לא צופה בעיות בעתיד" הוא מסכם את הביקור, "את עדיין צריכה להקפיד לדרוך כמה שפחות על הרגל וכמובן שהתחבושת תהיה ממוקמת טוב, אם יש לך כאבים את יכולה לקחת משככים, אבל אני מאמין שבהדרגה הכאבים יפחתו", אני מרוצה מהבדיקה ויוצאת בעזרת הרופא לחדר המתנה, דין יושב שם ונראה מתוח, כשהוא רואה אותי הוא מיד קם, "הכול בסדר, הרופא אופטימי" אני אומרת ומחייכת, דין מחייך, נראה שהוקל לו.

אני מתיישבת על הכיסא בחדר המתנה, דיו מתיישב לידי, "יש משהו שאני צריך לעשות" הוא אומר לי, "תרצי לבוא איתי?" הוא שואל, ואני מהנהנת, לאן שהוא ירצה אני אהיה מוכנה ללכת איתו, אבל אני עדיין לא שואלת לאן.
אנחנו נכנסים אל הרכב, ודין מתחיל לנסוע, אני יודעת שהוא במצב רוח טוב אבל לפתע אני מרגישה שהאוויר מתחיל להכביד עליי, אני לא יודעת כיצד לתאר אבל יש לי הרגשה עמומה, אני לוקחת כמה נשימות עמוקות ומחליטה לתת לו להמשיך לנהוג בלי הפרעות.

אנחנו יוצאים קצת מהעיר, דין מדי פעם מציץ לעברי, אני שקועה בדרך, הוא מושיט את היד שלו ומניח אותה על הירך שלי, לוחץ מדי פעם, ואני מחייכת.
אני מתחילה לזהות את כיוון הנסיעה, אנחנו מתקדמים לכיוון הבית של דיינה וג'וש לונדון אני חושבת בלחץ, אני לא כל כך בטוחה מה אנחנו עושים כאן, אני מסתכלת על דין אבל הוא עדיין שקוע בנסיעה, לא מספק לי תשובות, עדיין לא בכל אופן.
אנחנו נכנסים לשביל החניה ודין מחנה את הרכב מול הכניסה, "הם לא נמצאים בבית" הוא אומר לי, "אז למה אנחנו כאן?" אני שואלת ומנסה להבין, "יש משהו שאני צריך לעשות, אני מנסה לדחות כבר הרבה זמן, אבל אני חושב שזה הזמן המתאים, אני כבר לא יכול להמשיך להתעלם" הוא אומר לי ויוצא מהרכב.

הוא פותח את הדלת שלי ועוזר לי לצאת מהרכב, אני עדיין לא יודעת במה מדובר אבל דין מתקדם לכיוון הדלת, ומוציא את המפתח לכניסה מתוך צרור המפתחות, הוא פותח את הדלת ואני נכנסת, "הם טסו לכמה ימים" הוא אומר וסוגר את הדלת, אני מתקדמת ומתיישבת על המדרגות שמובילות לקומה השנייה, דין עומד כמה שניות ונשען על הדלת, אני מנסה עדיין להבין מה אנחנו עושים כאן, הוא מתקדם ויושב על המדרגה התחתונה, מלטף לי את הרגל, ומניח את הראש שלו על הירכיים שלי, אני מלטפת אותו, מעבירה את האצבעות שלי בשיער שלו, "מה אנחנו עושים כאן?" אני שואלת אותו לבסוף, הוא מרים את העיניים ומסתכל עליי, "אתה נראה עייף" אני לוחשת לו, והוא מתבונן בי, "אני מאוד עייף אלכס" הוא עונה לי בשקט, ואני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהוא משתף אותי בתחושות שלו.
"דיינה ביקשה שאקח כמה דברים שהיו שייכים ללוק", הוא אומר, ואני מופתעת, לא חשבתי שהם נכנסו לחדר שלו מאז, לא חשבתי שהם מסוגלים לחשוב על כך.

"בואי, אני אעזור לך עם המדרגות" דין מתרומם ומושיט לי את היד, אני נתמכת בו ושנינו עולים לקומה השנייה, אנחנו מתקדמים ונכנסים לחדר שינה הרחוק יותר, דין פותח את הדלת, ואני נכנסת לפניו, חדר סטנדרטי, עם מיטה זוגית, ספרייה עם הרבה ספרים, שולחן עם מסך מחשב, כמה תמונות תלויות על הקיר, החלון גדול ורחב עם ווילונות שמחשיכים את החדר, אני פותחת את הווילון והחדר מוצף באור, על השטיח מונחים ארגזים, הרבה ארגזים, חלקם פתוחים, חלקם סגורים ואטומים, בגדים מפוזרים ליד הארון, "נראה שמישהו התחיל לסדר, אבל לא הספיק לסיים" אני אומרת, ודין מהנהן ומתקדם גם הוא.
אני מסתכלת, מלבד כל הארגזים והבגדים הזרוקים נראה כי לוק עומד להיכנס לחדר כל רגע, החדר נראה כאילו עדיין גרים בו, דין עומד באמצע החדר, לא זז, אני מתלבטת אם לגשת אליו, אבל הוא מתקדם לכיוון המיטה, פותח את השידה ליד המיטה ומוציא משם קופסא, אני מחליטה לתת לו פרטיות.

אני מתקדמת לפינה הרחוקה יותר של החדר, ליד הארון, יש שם כמה ארגזים סגורים חלקית, אני מתכופפת ופותחת את אחד הארגזים ומוצאת שם תמונות, ישנות, אני מציצה לכיוון של דין, הוא יושב על המיטה, עסוק עם הקופסא וארגזים נוספים ליד המיטה, אני לוקחת את הארגז ומתיישבת על הרצפה, נשענת על הקיר ומתחילה להסתכל על התמונות, תמונות של בית הספר, תמונות משפחתיות, תמונות של טיולים, תמונות עם ג'וש ודיינה, בכולן הוא נראה מאושר, נראה קורן, אני ממשיכה לרפרף בין התמונות בתוך הארגז ואחת התמונות נראית לי מוכרת, אני מרימה ובוחנת אותה ורואה את דין בתמונה, הוא עם לוק, זאת אותה תמונה שתלויה למטה במטבח, על המקרר, אני מחייכת, מתחת לתמונה יש ערימה של תמונות משותפות נוספות שלהם, אני יודעת שהם היו חברים טובים, שהם למעשה גדלו ביחד, אבל, זה כל מה שאני יודעת, מהמעט שדיינה משתפת אותי, דין לא שיתף אותי בחלק הזה של החיים שלו, ואני מעולם לא שאלתי.

אני מרימה את הראש ורואה את דין, עומד לידי, התמונה עדיין אצלי ביד, הוא מתכופף ומתיישב על הרצפה, לידי, הוא לוקח את התמונה ומחייך, חיוך מריר, הוא לוקח את ערימת התמונות ושנינו מרפרפים בהן, הוא מעביר לי תמונה תמונה, מספר ומתאר לי את המקומות, את החוויות, אני מסתכלת עליו בזמן שהוא מדבר והוא נראה כמעט מאושר, הוא מעלה איתי זיכרונות, נדמה שאנחנו יושבים שם שעות, עם ארגז אחד, ארגז תמונות.

"מתי הייתה הפעם האחרונה שראית את דיינה וג'וש?" אני שואלת אותו, דין לוקח נשימה עמוקה ונראה שהוא מתלבט אם לענות לי, "אני משער שזה היה בפעם הראשונה שנפגשנו" הוא אומר, ואני נזכרת, באותה פעם, ביום ההלוויה, "אני פשוט לא חושב שאני אהיה מסוגל להיות לידם, אחרי שכל השנים הם היו הבית השני שלי, מספיק היה לי קשה לבוא לכאן היום, אבל אני כבר הרבה זמן דוחה את הנושא" הוא אומר ואני מסתכלת עליו, מנסה להבין למה היום, למה עכשיו, אבל מחליטה לא לשאול.

דין מתרומם ומסתובב בחדר, הוא נראה אבוד, נראה לא שייך, "דיינה רוצה שאקח כמה דברים שהיו שייכים ללוק, אני לא יודע מה לקחת, הם צריכים לשמור כל מה שהיה שייך לו" הוא אומר לי, ואני מנסה להבין מדוע דיינה רצתה בכך, אבל דיינה התייחסה לדין כאל הבן השני שלה, זה רק הגיוני שהיא תרצה שיהיו לו הדברים של לוק.

אני מסתכלת על החדר, אני לא חושבת שאי פעם הייתי כאן, ופה למעשה דין העביר חלק גדול מהחיים שלו, הוא ולוק, שני חברים, לא נפרדים.