המחלץ.. המשך נוסף פרק שביעי

"זה לא הכאב שלך" הוא מרים את ראשו ולוחש לי, מסית אותי מהמחשבה המטרידה שעברה בראשי באותו הרגע, אני ממצמצת לכיוונו.
"זה הכאב שלי", הוא לוחש, ואני מתבוננת בו, המחנק בגרון הולך ומעמיק, אני לוקחת כמה נשימות עמוקות, מנסה לחשוב כיצד אני יכולה להראות לו שאני רוצה להתחלק בכאב שלו, ולו רק במעט בכדי להקל עליו, רק כדי לתת לו מנוח, "אני אהיה חייב למצוא דרך כיצד להתמודד עם זה בעצמי, כיצד להתמודד איתם", וברגע שהוא אומר את זה, מתפשטת אצלי תחושה נוראה, שזה לא הכול, שיש עוד.

אני מושכת באף, הדמעות לא מפסיקות, אני עוצמת את העיניים ותוהה, האם החלק הקשה מאחורי, או שאולי זאת רק ההתחלה.

אני מרגישה צל של כבדות אופף אותי, מקשה עליי לנשום, אני מתרוממת לאט, דין מרים את ראשו ומתבונן בי במבט שואל, אני מסתכלת עליו, אבל לא מגיבה, אני מסתובבת וניגשת למטבח, מוציאה כוס מהארון, פותחת את הברז וממלאה את הכוס, אני מבחינה שהכוס מלאה רק כשהמים מתחילים לנזול לצדדים, אני סוגרת את הברז ושותה, עומדת בגבי אליו, מרגישה אותו עוקב אחריי כמו נץ במבטו, גם מבעד לחשיכה אני יכולה להרגיש, אבל אני זקוקה למעט מרחב, ולבסוף, לאחר כמה שניות כשאני מסתובבת אליו ומתבוננת בו, אני יודעת, זאת רק ההתחלה.

אני מנסה לבלוע את גוש המחנק בגרון ומתקרבת אליו, מתיישבת לידו בספה, והוא נשכב, משעין את גופו לרוחב הספה ומניח את ראשו על ירכיי, האצבעות שלו מציירות עיגולים בברכיי, אני מעבירה לאט את האצבעות שלי בשיער שלו, מעולם לא הרגשתי כל כך קרובה אליו, גם לא ברגעים האינטימיים בינינו, והמחשבה שכאב מקרב בינינו בעוצמה כזאת מעציבה אותי, גורמת לי לדכדוך.

"אני זוכר שארזנו את התיקים, שם, בחדר במלון" הוא ממשיך לאט, "בטיפוסי הרים כאלה לוקחים רק את מה שהכרחי, אין משקל מיותר".
"ארזנו את ציוד הטיפוס, קופסאות שימורים, בקבוקי מים, היינו צריכים לשקול כמעט כל דבר שהכנסנו לתיק גב, חילקנו את המשקל בצורה שווה בין שנינו".
"ההתרגשות שהייתה לנו באותם רגעים, אני אפילו לא יכול להתחיל לתאר לך" אני שומעת את דין ומחייכת חצי חיוך, "אני בהחלט יכולה לתאר, התרגשות שלפני מסע, כל אחד יכול להרגיש את ההרגשה" אני חושבת לעצמי.

"ארזנו כל מה שהיה צריך, והתכוננו ליציאה לאתר, ללון שם בלילה".
"נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע, זאת הייתה נסיעה ארוכה, לפחות כמה שעות, אבל אני חושב שזאת הייתה אחת הנסיעות המשעשעות, לא הפסקנו לצחוק אחד על השני, להעלות זיכרונות של שנים, המשכנו כך עד שהגענו לשטח, שם, למרגלות ההר, קיבלנו תדריך מהמדריכים, אפילו הם ניסו לשכנע אותנו לא לעלות להר, אבל לא הקשבנו להם, גם לא אני, באותו הזמן, באותו רגע, שנינו כבר היינו באקסטזה ולא יכולנו כבר לחכות לבוקר, לרגע שנתחיל לטפס".

דין שותק, ואני מנסה לנחש, לא בטוחה אם הוא רוצה להמשיך, או שאולי הוא מרגיש שהוא סיפר יותר מדי, וכמעט נדמה שהוא שומע את ההרהורים שלי, הוא ממשיך בשקט מחריש, "יותר מאוחר, אכלנו ארוחת ערב עם המדריכים, עברנו איתם שוב על המסלול, על התקלות הצפויות, על מזג האוויר, חשבנו שיש לנו את כל המידע שאנחנו צריכים, והחלטנו לפרוש לישון, בבקתה, לוק נרדם אחרי כמה דקות, אני עוד נשארתי ער, פשוט לא יכולתי להירדם, שכבתי על הגב, ולא יכולתי להירדם.

דין ממשיך, ובמעומעם אני נזכרת בגזרי עיתונים שסקרו את האירוע, לא ייחסתי לכך חשיבות, לא ידעתי שמדובר בלוק, שמדובר בבן הבכור של דיינה וג'וש, זה היה לפני חודשים רבים, המראה של דין ביום הלוויה, בביתם של דיינה וג'וש לא מרפה ממני, והמפגש האקראי בינינו, באותו יום גשום, שהוא עזר לי עם הרכב, לא שיערתי לעצמי.
אני מסיתה את המחשבה מראשי כשאני מבחינה שדין הפסיק לדבר, ואני לא יודעת כיצד להגיב, אני שומעת אותו נושם בכבדות, האצבעות שלו מתכווצות לאגרופים, ואני יודעת שהוא מאשים את עצמו, אבל לא יכולה למנוע זאת ממנו, שם, כמעט בפסגת ההר, הוא איבד את החבר שלו.

"מה ההרגשה לאבד אדם קרוב?" אני שואלת את עצמי, "מעולם לא הרגשתי כך, ואני מקווה שגם לא ארגיש" אני ממלמלת, לא מסוגלת להתחיל לדמיין את התחושה.

"פתיתי השלג שנערמו אחרי זמן קצר הפכו להיות כבדים, ואני חושב שלשנינו עברה אותה המחשבה בראש באותו הרגע, אבל לא אמרנו אותה בקול, לא העזנו" הוא אומר ופתאום מתרומם.
הפנים שלנו כל כך קרובות ואני יכולה להרגיש אותו נושם, שנינו נושמים את אותו האוויר, העיניים שלו לא מרפות, לא מהססות, אני מניחה את ידי על החזה שלו, עדיין מרותקת אליו, העיניים שלו מתחילות לטייל על פני בוחנות כל פרט, ולבסוף חוזרות ומתבוננות בי, הוא מקרב את פניו אליי, כל כך קרוב שאני יכולה להרגיש את הזיפים שלו שורטים, כבר לא מדמיינת אותם, אלא מרגישה אותם, מרגישה את הנשימה החמה שלו, אני לא מפסיקה להתבונן בו, לא מרפה, הנשימה שלי מתחילה להיות כבדה, דין מסית את פניו לכיוון צווארי ומתחיל לנשק אותי, אני עוצמת את עיניי ברכות, מקבלת בברכה את הנשיקות שלו, את ההזדקקות שלו, אני שולחת את היד השנייה ומחבקת אותו, מעבירה את האצבעות שלי בשיערו, מרגישה את הנשיקות שלו בצווארי, את הזיפים שלו מתחככים בסנטרי, יד אחת שלו אוחזת בראשי מאחור, השנייה מחבקת את המותן שלי, "אני יכול ללכת לאיבוד בריח שלך" הוא לוחש לי, ואני מצטמררת, אני עוצמת את העיניים שלי, מרשה לעצמי להתמסר אליו, יודעת שהוא זקוק לי.

היד שלו שמחבקת אותי מהדקת יותר ויותר את האחיזה שלה סביב מותניי ואני כמעט מרגישה כאב, דין לא מפסיק לנשק, השיניים שלו נוגסות נגיסות עדינות בצווארי, ואני יכולה להרגיש שהוא הופך להיות קשוח יותר, מחוספס, פחות עדין, ואני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך, אני מורידה את ידיי ומניחה על החזה שלו, מנסה להרחיק אותו ממני מעט, בשנייה הוא מפסיק ומתבונן בי, העיניים שלו כבר לא מיוסרות, הן כועסות, "אני צריכה אוויר" אני לוחשת לו, ורואה איך היד שלו מרפה את האחיזה שלו, "רק שלא יתרחק ממני" אני לוחשת לעצמי, "רק שלא יתרחק שוב".