המחלץ… המשך נוסף פרק תשיעי

אנחנו נכנסים אל הבקתה, ורגע לפני שהדלת נסגרת מאחורי, אני מסובבת את ראשי לאחור ומעיפה מבט, מנסה לנצור ולשמור בזיכרוני כל מה שאפשר, תחושה מוזרה מלווה אותי ואיננה מרפה, אני לא יודעת כיצד להגדיר אותה, אבל נדמה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה, קשה לי גם להצביע על נקודת זמן שבה היא התחילה, אני מנערת את ראשי במהירות ונכנסת בחיוך אל הבקתה.

אני מתהלכת באיטיות בתוך הבקתה וסורקת אותה במהירות בעיניי, נראה שהיא מחולקת לשני חללים בצורה לא מתוכננת, בצד אחד ישנן מספר מיטות מוצבות אחת ליד השנייה, יש כמה ארונות קטנים ביניהם, אני רואה גם כמה תיקים ומעילים מפוזרים ליד המיטות, על קירות העץ החשופים אני מבחינה בתמונות מעטות תלויות, מפות של ערים, נראות כמעט בלויות, כנראה בשל שימוש יתר וקיפולים, בקיר אחד אני מבחינה בלוח שעם גדול תלוי, אני מתקרבת מעט ורואה תמונות תלויות עליו עם נעצים, תמונות של טיולים, של אירועים משמחים, אני מבחינה בכמה כרטיסי ברכה תלויים בצד הלוח בצורה מרושלת, אני מחייכת ופונה לכיוון השני, אני מבחינה שזה החלל היותר גדול, במרכזו עומד שולחן רחב עם מספר כיסאות לצידו, שתי ספות אחת ליד השנייה, ומטבח די גדול שנראה מאובזר כמו שצריך, אני ממשיכה להתבונן ומרגישה יד מונחת על הכתף שלי בעדינות מחוספסת, אני מזהה את ידו של דין ועוצמת את עיניי לשנייה מרשה לעצמי להתרפק על המגע, לפני שאני מסתובבת אליו ומחייכת, העיניים החומות והרכות שלו מתמקדות בי ואני מרגישה חמימות מתפזרת בתוכי, אני רוצה להיצמד אליו לחיבוק אוהב, אבל מרגישה נבוכה מהגברים שנמצאים לידינו, דין מקרב אותי אליו ונותן לי נשיקה רכה במצח, אני מרגישה את לחיצת ידו בידי וחשה מעודדת שהוא מרגיש כמוני.

שנינו מתקרבים אל השולחן שלידו עומדים רוי ואדי, אני מתבוננת בשולחן ורואה הרבה מפות מפוזרות, גם הן, כמו המפות התלויות נראות מעט בלויות משימוש וקיפולים, על רובן משורטטים המסלולים הקבועים, יש סימני דרך, אני מתקרבת לשולחן ולוקחת את אחת המפות בידי ומנסה לפענח אותה, את סימני המסלול.

דין מתקרב אליי ואוחז במפה בידו, "רוצה תדריך קצר?" הוא שואל בהומור, "לא מתנגדת" אני עונה לו והוא מחייך, הוא מצביע על נקודה ואומר "הסימן הזה מדובר במקומות עצירה, יש שם באופן קבוע מים, תיק עזרה ראשונה, קופסאות שימורים, זה למקרה שהמטפסים זקוקים לסיוע קל באמצע הדרך, יש שם גם מכשירי קשר שדואגים להחליף סוללות באופן קבוע, למקרה שהם במצוקה".

דין ממשיך להסביר לי ואני מקשיבה לו, מביטה בו מהצד, מעריצה אותו, בוחנת אותו, מרגישה את הגעגועים הולכים ומציפים אותי, הוא עדיין ממשיך בהסברים שלו ואני מרגישה שאני הולכת וטובעת בקולו העמוק, הרציני, אני נצמדת אליו ומניחה עליו את ראשי, הוא בתגובה מצמיד אותי אליו יותר.

"מה דעתך לעשות סיבוב לאורחת, להראות לה את האזור?" אדי פונה אלינו ושואל, אני צוחקת למשמע השאלה, "מה דעתך לעשות סיבוב לאורחת?" אני מפנה את מבטי לדין בשאלה ומחייכת, "אחרייך" דין אומר ומחווה בידו לכיוון הדלת, אני קורצת אליו ומתקדמת לכיוון הדלת ושנינו יוצאים.

אנחנו פוסעים בשבילים, בין העצים ואני מרגישה מעט צינה חודרת לעור, "מזג האוויר כאן שונה" אני אומרת לעצמי, ככול שעלינו יותר למעלה האוויר התחיל להיות יותר קריר, נזכרתי שרוי עמד על כך שאקח איתי מעיל, ועכשיו אני מבינה למה.

אנחנו מתקדמים ואני מקשיבה להסברים, לסיפורי העבר של דין, "תיזהרי עם הצעדים אלכס, את עלולה להיתקל בענף ולמעוד" הוא אומר בדאגה ואני מאיטה את ההליכה שלי למשמע האזהרה שלו.

אנחנו הולכים כך למשך קצת יותר ממחצית השעה עד שאני שומעת רחש של מים זורמים, "יש פה נחל?" אני פונה לדין בשאלה, "נחל? יש פה נהר עצום ואנחנו כבר כמעט מתקרבים אליו" הוא אומר ואנחנו ממשיכים ללכת, בקצב יותר מהיר, שומעים את המים בעוצמה גבוהה יותר ויותר, האוויר מתחיל להיות קריר יותר ככל שאנחנו מתקרבים, ולבסוף, אנחנו מוצאים את עצמנו בקצה הנהר, המים גועשים ומתיזים טיפות לצדדים, אני מתקרבת יותר אבל מרגישה את ידו שלו דין אוחזת בי, מונעת ממני מלהתקדם, "אל תתקרבי יותר מדי, אני חושש שתמעדי" ואני משפילה את מבטי לרגליי, רואה שאנחנו עומדים על סלעים, אמנם הם מרגישים יציבים אבל יכולים להתמוטט בכל רגע, אני חוזרת כמה צעדים לאחור ומרגישה את היד של דין מונחת על המותן שלי בנינוחות, "הוא בטח לא רוצה שאצא מטווח הראיה שלו" אני חושבת לעצמי.

שנינו עומדים מול הנהר, אני מסדירה את הנשימה שלי אחרי ההליכה המואצת, רעש הנהר הזורם נשמע בעוצמה כל כך גבוהה שלרגע קלוש אני לא מצליחה לשמוע את הנשימות שלי, המים המתנפצים בסלעים ורעש ההד שממשיך להדהד ביער לעוד שניות ספורות מרתק אותי, האוויר הקריר והנהר הזורם בקצב מהיר גורמים לי להגביר את הנשימות שלי, בזמן שאני מנסה להסדיר אותן.