המחלץ… המשך פרק רביעי

"אלכס.. אלכס" אני שומעת לחישה מתוך שינה, "אלכס קומי".
אני פוקחת לאט את העיניים ורואה את שרון, רוכנת לצידי ליד המיטה, אני שוכבת על הגב ומנסה לזוז לצד, הכאבים ברגל מזכירים לי את הפציעה, "אוי", אני אומרת ועושה פרצוף כואב.
"אלכס" היא ממשיכה ללחוש, ואני מחייכת חיוך קטן, "הכנתי לך קפה" היא אומרת ומניחה את הספל על השידה ליד המיטה, אני מתרוממת מעט ונעזרת במרפקים, נשענת על ערימת הכריות, אני רואה שאני מכוסה בשמיכה, כבר בוקר, שרון יושבת לצידי, מחזיקה את ספל הקפה שלה ושתינו שותות יחדיו, אני מנסה להיזכר באירועים של ליל אמש, כל מה שאני מצליחה לזכור מלבד הפציעה הוא את רוב, יושב לצידי, אני מנסה לנחש באיזו שעה הוא עזב.

"איך את מרגישה?" שרון שואלת, ומסתכלת על הרגל, "אני חושבת שאני אשרוד" אני עונה לה בחיוך, והיא מתחילה לצחוק.
"רוב נשאר כאן עד מאוחר" היא אומרת, "באמת?" אני עונה ולוגמת מהקפה, מנסה לא להיקלע לסבך השאלות של שרון, כשהיא רוצה לקבל מידע, אף אחד לא חסין בפניה.
"רוצה לשתף אותי?, או שאני יכולה פשוט לנחש מה קרה" היא אומרת, "את בהחלט מוזמנת לנחש, אבל לא נראה לי שתצליחי להפליג רחוק עם הניחושים שלך, שכן, כפי שאת רואה, יכולת התזוזה שלי מעט מוגבלת" אני עונה לה ומסמנת לה עם העיניים שלי לכיוון הרגל, "זה בסדר" היא עונה, "שמעתי על אנשים עם יכולות תזוזה יותר מוגבלות משלך, ושהספיקו יותר, הרבה יותר" היא אומרת וצוחקת, שתינו צוחקות ומצליחות להירגע רק אחרי כמה דקות ארוכות.

שרון ואני יושבות בסלון, ממתינות למדריך ולחובש, סביר להניח שהם יארגנו את כל מה שנדרש בכדי שאני אוכל לצאת בחזרה אל ביתי, חבל לי להשאיר את שרון, רציתי שניהנה בטיול הזה, שתינו.
המדריך פונה אליי ושואל לדעתי, אני לא בטוחה שכדאי לי להישאר כאן במצבי, אני מעדיפה לחזור לבית מאשר להישאר כאן, מעדיפה להיות בדירה שלי, במיטה שלי, והם מסכימים איתי, הם מיד מסדירים את חזרתי לבית ומבקשים רכב שיוכל להסיע אותי עד לבית, "במצבי הנוכחי אני בוודאי לא אוכל להתנייד יותר מדי" אני חושבת.

לאחר שהם הולכים שרון עוזרת לי עם המזוודה, אני יושבת על המיטה ושרון מתרוצצת סביבי בניסיון לארוז את כל החפצים שלי, מנסה לא לשכוח דבר, לקראת סיום המדריך חוזר, "יש לנו סטודנט שיחזיר אותך עד לבית" הוא אומר, "כך שאת לא תצטרכי לדאוג יותר מדי", ויוצא, שרון ואני מסתכלות אחת אל השנייה, מנסות לחשוב מי התנדב להחזיר אותי עד לבית.

רוב התנדב להחזיר אותי, אני לא בטוחה מה אני מרגישה לגבי זה, כל המאמצים, והניסיונות שלו להתקרב אליי, אני לא אשקר, זה בהחלט מחמיא לי, ומצד שני, יש את דין, למרות שלא שמעתי ממנו כבר כמה ימים, ואני יודעת שאם היה באפשרותו, הוא היה יוצר איתי קשר, אבל עדיין, יש בתוכי כעס לא ברור, כבר כמה ימים שהוא לא מעדכן אותי לגביו, כבר כמה ימים שאני נמצאת בחוסר וודאות לגביו, לגבינו.

שרון עוזרת לי להיכנס אל הרכב ורוב בינתיים מעמיס את המזוודה הקטנה שלי, היא מחבקת אותי ואנחנו נפרדות, "תשלחי לי הודעה מיד כשאת מגיעה" היא מבקשת שאבטיח לה ואני מהנהנת, רוב נכנס אל הרכב, הוא מניע ואנחנו מתחילים לנסוע חזרה אל העיר.

אני יושבת במושב ברכב, מכורבלת, משעינה את המצח שלי על חלון, מנסה להתעלם מהכאבים שהולכים ומטפסים, רוב מנסה לנהוג בזהירות, עם כמה שפחות מהמורות, אני רואה שהוא מנסה, בשבילי, ואני מחייכת, הוא רואה מהצד שאני מחייכת, הוא מגביר את הרדיו ואני מרגישה מנומנמת, "זה בוודאי משככי הכאבים" אני חושבת לעצמי, אני לא רוצה להירדם, אבל אין באפשרותי להתנגד.

"הגענו" רוב רוכן אליי ומסית את השיער שלי, אני מיד מזיזה מעט את הראש, רפלקס.
"בואי אני אעזור לך לצאת מהרכב", והוא יוצא ופותח לי את הדלת, הוא מחזיק אותי במותן ועוזר לי לרדת מהרכב, מנסה לשמור על האיזון שלי, אני מנסה להתעלם מהכאבים, מנסה להתעלם מהיד שלו, שאוחזת בי חזק "הוא רק דואג לך" אני אומרת לעצמי.

אנחנו מצליחים להגיע לדירה, עם כמה שפחות כאבים, הוא עוזר לי לשבת בסלון, להתמקם, הוא מרים לי את הרגל הפצועה ומניח אותה על כרית, כל כך מוזר לי, רוב בדירה שלי, ואני לא יודעת מה לחשוב.