המחלץ… המשך פרק שמיני

שלושתינו עומדים במטבח, מנסים להפנים את מילותיה של דיינה, באותו הרגע אני מרגישה יראת כבוד כלפיה, יודעת שאף על פי שמדובר באדם שקרוב אליה, קרוב לליבה שנים רבות, עדיין, לא פשוט לומר את המילים הללו, באיטיות אני מפנה את מבטי לדין בניסיון לראות את תגובתו, דין נושם בכבדות, ומסרב ליישר את מבטו כלפי דיינה, כלפי שתינו.

זמזום של טלפון מקפיץ אותנו, זה הנייד של דין, אני פולטת אנחת הקלה ומתבוננת בדין, הוא ניגש לשולחן ועונה לשיחה, הוא עומד בגבו אלינו ומדבר בקול חלש, אני לא מצליחה לשמוע, וכשאני מתקרבת אליו מעט הוא מסתובב, אני מיד קופאת על מקומי, המבט על פניו לא משאיר מקום לטעויות, "אני מגיע בהקדם" הוא אומר בקשיחות ומסיים את השיחה.
"לאן אתה צריך ללכת?" אני שואלת, כמעט בכעס, למרות שבליבי אני יודעת את התשובה, אני יודעת שגם אין לי זכות לכעוס, הוא עושה את תפקידו, אבל אני רוצה לכעוס, לא רוצה יותר להסתיר את הרגשות שלי.
דין מתבונן בי אבל עדיין לא מגיב, הוא מסייר בעיניו על פני הדירה, נראה שהוא מחפש דבר מה, אבל לא מצליח למצוא, לבסוף הוא מתבונן בדיינה, שעומדת ליד הספה, מחזיקה בה חזק, או שאולי נדמה שהיא נתמכת בה,
"לאן אתה צריך ללכת?" דיינה שואלת בקול שקט, ואני רואה מבט של כאב בעיניה, אני יודעת שהוא לא רוצה, אבל, הוא יהיה חייב לענות לה, הוא לא יוכל להתעלם ממנה, למשך כמה שניות הוא עומד מולה, שניהם מתבוננים אחד בשנייה, ולרגע קט אני מרגישה מיותרת, יודעת שהאהבה והחיבה שהם רוחשים אחד כלפי השנייה יקרה מפז, דין עדיין לא מגיב, אבל הוא מתחיל להתקרב אליה, ולפתע, מבלי שאני יכולה לנחש, הוא מושיט את זרועותיו ומחבק אותה.
דיינה מתעשתת אחרי כמה שניות ומחבקת אותו, אני כמעט יכולה לשמוע את הבכי החנוק שלה, אני יודעת שהיא לא תרצה שנראה אותה ברגעים חלשים, אבל את מה שמתרחש כאן, אפילו אני לא יכולה לשאת, ואני מפנה את מבטי, מנסה להעניק להם פרטיות כמה שניתן, אני מצליחה לשמוע מלמולי שיחה אבל לא מצליחה להבין את התוכן, מיד לאחר מכן אני שומעת צעדים ודלת נפתחת, אני פונה אליהם ורואה את דיינה נפרדת מדין.
הדלת נשארת פתוחה ודין עומדת בפתח, אני מתקרבת בהיסוס, מתבוננת בו, לא בטוחה מה הצעד הבא שלי.

"אני חייב ללכת" הוא אומר, ומושך אותי אליו, לחיבוק חם, אני עוצמת את עיניי ומשעינה את הלחי שלי על אחת מכתפיו, כורכת את זרועותיו מסביב לצוואר שלו, והאצבעות שלי נוברות עמוק בסבך השיער שלו, מחבקת אותו חזק, מסרבת להרפות, מסרבת לשחרר.
הידיים החסונות שלו מצמידות אותי אליו, אני מרגיש את שפתיו מפזרות נשיקות, שומעת אותו נושם את השיער שלי, "אני לא רוצה שתלך" אני לוחשת, לעצמי, יודעת שהוא שומע אותי, אבל רוצה לומר את המילים בקול, רוצה לדעת שהוא שומע אותי.

דין משחרר אותי מהחיבוק, ומצמיד את שפתיו למצח שלי, אני מניחה את ידי על החזה שלו, היכן שהלב שלו פועם, "מוזר", אני חושבת לעצמי, "הייתי בטוחה שהוא יפעם באותה מהירות כמו שלי, מאז שהבנתי שאתה צריך ללכת".
"להתראות אלכסוש" הוא לוחש לי, ונותן לי נשיקה רכה ומתוקה על השפתיים, אני מתבוננת בעיניו החומות, החמות, ומהנהנת בהסכמה, בכניעה, יודעת שאין לי דרך להשאיר אותו איתי.

לאחר ששניהם עוזבים אני מכינה לעצמי קפה ומתיישבת על הספה, מטה את ראשי אחורנית ועוצמת את העיניים, אני מרגישה מותשת, כל מערבולת הרגשות שהתעוררה בשעות האחרונות גרמה לי לסחרור נפשי ורגשי, ועכשיו כשאני סוף סוף מתיישבת אני חוששת שהמחשבות יתחילו להציף אותי.
העובדה שדין נאלץ לעזוב בשל קריאת מצוקה מגניבה לראשי חששות כבדים, הימים האחרונים היו מאתגרים, נדמה שהוציאו אותי מהשגרה והכניסו אותי לבועה וכל הרגשות החלו לצוף.

אני ניגשת לשולחן הגדול במטבח ומדליקה את המחשב נייד, אני לא מאופסת וגם הלימודים שלי עלולים להיפגע מכך, מבחני סיום הסמסטר כבר ממש בפתח ואני צריכה להתחיל ללמוד, "אני גם צריכה הסחת דעת" אני ממלמלת לעצמי בקול.

אני הולכת לחדר שינה ומחפשת את הנייד, מחפשת את המספר של שרון ומחייגת, אחרי שני צלצולים שרון עונה בצעקות, "נעלמת לי" היא אומרת, ומיד אני מרגישה את הדמעות צפות, אבל אני לא רוצה לתת לשרון סיבה לדאגה, "הייתי קצת טרודה בדברים אישיים" אני מתחילה לומר בניסיון להשוות לקול שלי טון דיבור נורמלי, למרות שאני מרגישה שאני רועדת, "אלכס, את יודעת שאת יכולה לשתף אותי" היא כמעט לוחשת, ואני נשברת, "אוי אלכס" היא מיד מרגישה, "כמה דקות אני אצלך" .

אני פותחת את הדלת, "פעם שלישית בשעות האחרונות שאני פותחת את הדלת" אני חושבת לעצמי במרירות" ושרון עומדת בפתח, היא מיד נכנסת ומחבקת אותי, אנחנו עומדות כך מספר דקות ארוכות, סביר להניח ששרון היא הבן אדם היחידי שאני מרשה לעצמי להיות אני, היא מכירה אותי באמת.
למרות שאנחנו מכירות רק שנים ספורות, היא יכולה לדעת את מצבי הרוח שלי, היא הייתה שם כשהתאהבתי בדין, הייתה לצידי בתקופות של מבחנים, ברגעים של געגועים למשפחה.
ועכשיו, היא כאן איתי, בזמן שדין הלך.