המחלץ…סיום פרק רביעי

המחשבות מתרוצצות בראשי, הנה אני, שוכבת על הספה בדירה שלי, כאובה ופצועה, ורוב, בדירה שלי, פותח ארונות, מנסה לחפש משהו, אני לא בטוחה מה בדיוק הוא מחפש, אבל מבינה שהוא מוצא כאשר הוא מוציא כוס מהארון ומוזג מים.

"הנה" הוא אומר ומניח את כוס המים על השולחן, "איפה משככי הכאבים?" הוא שואל, "בתיק שלי" אני אומרת ומצביעה עליו מונח על השיש, הוא מוציא את הקופסא ומביא לי אותה, אני לוקחת אותה ולוקחת שני כדורים, ליתר בטחון.
"איך אני יכול לעזור לך?" הוא שואל, ואני לא בטוחה למה הוא מתכוון, אני מסתכלת עליו במבט שואל, "את רוצה שאני אכין לך משהו לאכול, לסדר את המזוודה?" הוא אומר, "לא" אני אומרת ומנידה את הראש, "אני חושבת שאני מסודרת" אני עונה ומחייכת.

נקישה בדלת מפתיעה אותי, רוב מסתכל עליי ומנסה להבין מה לעשות, אני לא מצפה לאורחים, בטח שלא בזמן שאני אמורה להיות במרחק שעות מכאן באמצע טיול, הוא מהנהן וניגש לפתוח את הדלת, ושם, דין עומד, נראה שהוא מופתע, אני מציצה מהספה, מתקשה להאמין, מתקשה לחשוב.
דין עושה את הצעד הראשון, הוא נכנס לדירה, לבוש במעיל, תיק הגב שלו על הכתפיים, הוא מושיט יד לרוב, "היי, אני דין" הוא אומר, רוב לוחץ לו את היד, נראה שהוא לא יודע כיצד להגיב, ואני לא יודעת איך להמשיך מכאן.
דין ורוב, שניהם עומדים כאן, אני מרגישה את המתח באוויר, אך אחד מאיתנו לא יודע מה להגיד, דין מסתכל עליי, שוכבת בספה, עם הרגל מורמת.
"אני חושב שכדאי שאני אלך" רוב אומר ושובר את השתיקה המביכה, "תודה רוב" אני מצליחה לומר, לא יודעת איך להגיב, רוב מהנהן וממלמל עוד משהו, אני לא מצליחה להבין, והוא יוצא במהרה מהדירה, דין סוגר את הדלת אחריו, הוא מניח את התיק שלו ליד הדלת.

הוא מתקרב אליי ומתבונן ברגל, נראה שהוא מנסה להבין מה קרה, "נפצעתי בטיול" אני אומרת לו, מבלי שהוא בכלל שאל.
הוא מהנהן כמבין ומתיישב על השולחן קפה בסלון, הוא בוחן את הרגל שלי, מרים את השמיכה ומנסה לאמוד את הפציעה, אני מנצלת את ההזדמנות שהוא מרוכז ומסתכלת עליו, בוחנת אותו, הוא נראה עייף, הזיפים שלו צמחו, נראה שהוא לא התגלח זמן רב, למעשה, מאז שהוא עזב, השיער שלו ארך מעט, נראה מסורבל, הוא מרים מעט את המכנס שלי, ולאט לאט הוא מסיר את התחבושת, הקרסול עדיין מעט נפוח, הוא קם לרגע ואני חוששת, חוששת שאולי הוא מתכוון ללכת,אני מסתכלת עליו בעיניים פעורות, אבל הוא ניגש אל התיק שלו שמונח ליד הדלת, מתכופף ומוציא ממנו שפופרת קטנה, הוא חוזר והפעם הוא מתיישב לידי, על הספה.

"אני לא חושב שנגרם נזק בלתי הפיך" הוא אומר, אבל עדיין לא מסתכל לי בעיניים, אני מנסה ללכוד את תשומת הלב שלו, אבל הוא נראה כל כך מרוכז, הוא שופך קצת מהקרם ליד שלו, ומתחיל לעסות לי את הקרסול, אני עדיין מרגישה כאבים, אבל הוא עושה זאת בעדינות, במיומנות, "זה חלק מהמקצוע שלו" אני אומרת לעצמי בעגמומיות, הוא ממשיך בכך עוד דקות ארוכות, ואני ממשיכה להתבונן בו, נראה הוא לא ישן כמה לילות, וגם אם כן, זה בוודאי היה לשעות ספורות בלבד, השפתיים שלו נראות סדוקות במקצת, אבל למרות כל זאת, היה לו את הריח המוכר, הריח שלו.

"איכפת לך אם אני אתקלח?" הוא פתאום שואל ומתרומם, "לא.." אני עונה, "ממש לא", "יש מגבות חדשות בארון באמבטיה, הייתי מראה לך, אבל אני לא כל כך יכולה לזוז", אני עונה בהתנצלות.
"זה בסדר, אני חושב שאני אוכל למצוא אותן" הוא אומר ומחייך, חצי חיוך.
הוא נכנס לאמבטיה ואחרי דקות ספורות אני שומעת את זרם המים, אני מנצלת את ההזדמנות ומדליקה את הטלוויזיה, מנסה לצפות בתוכנית אקראית, רעש המים מפריע לי לריכוז, "דין כאן, הוא כאן סוף סוף".

כשהוא יוצא, עטוף במגבת מסביב למותניים שלו, אני מסתכלת עליו, מנסה לא לתת לעצמי להיסחף, הוא לא התגלח, הזיפים נשארו, "בואי, אני אעזור לך להיכנס לחדר שינה" הוא אומר, ואני לא כל כך מבינה, "שנינו צריכים לישון הוא אומר לי" והוא עוזר לי לקום מהספה, אני מרגישה מעט מסורבלת, אבל הוא מצליח להביא אותי לחדר שינה, הוא מושיב אותי על המיטה, נכנס לחדר ארונות ומוציא משם פיג'מה בשבילי, הוא עדיין עם המגבת צמודה למותניים שלו, ואני רוצה להיות איתו, רוצה להרגיש אותו, אבל נדמה שאני לא יכולה לומר לו כלום, לא יכולה לרמוז לו, הוא מניח את הפיג'מה על המיטה.

"אני חושב שכדאי שאני אלך לישון בסלון" הוא אומר לי, ואני מרגישה את דפיקות הלב שלי, רוצה לומר לו שאני רוצה שיישן איתי, במיטה שלי, אבל כל מה שאני מצליחה לעשות הוא רק להנהן.
הוא מתרומם ויוצא מחדר השינה, מקפיד לסגור את הדלת, כמעט עד הסוף.
אני מתפשטת ולובשת את הפיג'מה, שוכבת במיטה שלי, ודין, במרחק מטרים ספורים ממני.
ואני לא חושבת שאני יכולה להירדם, אני רוצה לצאת לסלון, להסתכל עליו, אחרי ימים ארוכים שלא ראיתי אותו, לא שמעתי ממנו, והנה הוא כאן, ואני לא יכולה להתקרב אליו, נראה שהוא שומר על מרחק, וזה מכעיס אותי, לא ייתכן שאחרי כל הזמן הזה הוא נוהג בי בקרירות, לא ייתכן שהוא חושב שאני מתראה עם רוב, אבל בעצם, הגיוני שזה מה שהוא יחשוב.