המחלץ… סיום פרק שישי

אני מרגישה חמימות עמומה בבטן, העיניים שלי מעט מזוגגות, השפעה של היין, הווידוי של דין משאיר את כולם פעורי פה, והאמת היא, שגם אותי, ניסיתי למצוא מחסה בכוסית היין, אבל אני רוצה להישאר צלולה, רוצה לזכור את הערב הזה.

אני מעתיקה את המבט שלי מדין ומעבירה אותו על פני כולם, דיינה לוגמת מכוס המים, נראה שהיא מנסה להתמודד גם היא עם גילוי הלב של דין, ג'וש נראה שבור, אולי אף יותר מדין, אני מתחילה לנשום בכבדות, אני מזיזה את הכיסא לאחור, ובאחת כולם מתבוננים בי, "סליחה" אני אומרת ומתרוממת, אני הולכת ומחפשת את חדר הנוחיות של המסעדה, אני נתקלת באחד המלצרים ולשמחתי מצליחה לא להפיל את המגש שעל ידיו, "אני מחפשת את הנוחיות" אני שואלת אותו, והוא מסמן לי עם הסנטר שלו לכיוון, אני נכנסת לשם במהירות וסוגרת את התא, מורידה את מושב האסלה ומתיישבת, מנסה להסדיר את הנשימה.
כשאני מרגישה שהנשימה שלי חוזרת לסדרה, אני מתרוממת ופותחת את דלת התא ויוצאת, שם, ליד המראה, אני רואה את דיינה, ממתינה לי בסבלנות, מחייכת אלי באימהיות.

"הכול בסדר אלכס?" היא שואלת אותי, אני מתבוננת בעצמי במראה, הלחיים שלי סמוקות, אבל מלבד זאת לא נראה שרואים עליי כל שוני, "הכול בסדר" אני מחייכת ופונה לדיינה, מנסה להרגיע אותה.
"כדאי שנחזור, לפני שהם ידאגו לנו" אני אומרת, ודיינה מהנהנת.

אנחנו חוזרות לשולחן ונראה שהאווירה מעט השתנתה בדקות הספורות שנעדרתי, דין מחייך אליי ונראה רגוע יותר, הוא מזיז את הכיסא שלי ואני מתיישבת, המלצרית מגיעה אלינו ומפנה את הצלחות, היא משאירה לנו את תפריט הקינוחים.

דין מתבונן בי במבט מהורהר, אני מצמצמת את עיניי לכיוונו, מנסה לנחש, אבל מקווה שהוא לא מבקש לעזוב, "לא ייתכן שעכשיו הוא ירצה לעזוב", אני חושבת בליבי, דיינה וג'וש מזמינים קינוחים, גם בשבילנו, דיינה פונה אליי ושואלת אותי על הלימודים, אני פונה אליה בשמחה ומפרטת באריכות על הלימודים, כל מה שיסיח את דעתי מדין, ממערכת היחסים בינינו, למרות שמעמקי ראשי אני עדיין מנסה להדחיק את העובדה שנראה שדין מנסה להסתיר את הקשר בינינו.

המלצרית מגיעה ומגישה לנו את הקינוחים, "היכן אתה מתגורר?" אני שומעת את ג'וש מנסה לשאוב מידע נוסף מדין, "יש מספר דירות לרשותנו בבניין קומפלקס, לא רחוק מהבניין של אלכס" דין עונה ומחייך לעברי, "שמעתי שהחילוץ האחרון היה מעט מסוכן" אני שומעת את ג'וש, ואני מתכווצת בכיסא, "דין עדיין לא שוחח איתי על המבצע האחרון שלו, הוא לא שיתף אותי", ואולי לי לא היה האומץ לשאול אותו אני חושבת לעצמי, דין מנדב מעט מידע, לא נראה שהוא שש לחלוק איתם את המידע, לא ברור לי אם זה בכדי שהם לא ידאגו יתר על המידה, או מכיוון שזה האופי שלו.

השעה כבר מאוחרת, ג'וש ודיינה מטפלים בחשבון ודין ואני מתרוממים, כולנו מתקדמים יחדיו לכיוון היציאה, ולפני שהם פונים לרכבם הם מחבקים אותנו, "תבטיחי לי שתבואי אלינו בהקדם" דיינה לוחשת לי באוזן ואני מהנהנת בהסכמה, היא פונה לחבק את דין אשר נראה נינוח יותר, אין ספק שהמתח שהוא היה נתון בו לקראת הארוחה הלך והתפוגג.

דין מתקדם לכיוון הרכב אבל אני עדיין נשארת עומדת, מרגישה שאני לא יכולה לזוז, דין מסובב את מבטו לאחור, אליי, "אלכס" הוא שואל, "למה אתה מסתיר אותי?" אני מוצאת את עצמי שואלת, דין מתקרב אליי, ואני מנסה להימנע מהמבט שלו, "אלכס?" הוא שוב אומר, ואני לוקחת כמה נשימות עמוקות, "למה אתה מסתיר אותי?" אני שואלת שוב והעיניים שלי נעוצות בעיניו באומץ, "למה את חושבת שאני מסתיר אותך?" הוא עונה לי, אני מושכת בכתפיי, "אולי בגלל העובדה שבעצם, אף פעם לא הצגת אותי בפני המשפחה שלך, בפני החברים שלך" אני עונה לו, המבט של דין מתחיל להיות קר, מחושב, ייתכן שהלכתי רחוק מדי, אני חושבת לעצמי, אבל אם אני לא אשאל אותו, אני לעולם לא אדע.

"אף פעם לא הסתרתי אותך אלכס" הוא אומר בכעס, "את מהאנשים המעטים שקרובים אליי, ואת יודעת שאני אדם פרטי", "אתה גם לא חושף בפניי על מה שאתה עובר" אני מטיחה בו בכעס, מרגישה את כל הרגשות הולכים וצפים, "מה בדיוק את רוצה שאני אספר לך אלכס?" הוא כמעט צועק, "את רוצה שאספר לך שבמקום לוק, זה היה אמור להיות אני שם, קופא למוות?! את רוצה שאני אשתף אותך בכל הפרטים על מסעות החילוץ שלי, כל הפרטים המזעזעים" הוא אומר, ואני עומדת, קפואה, משותקת.

זאת הפעם הראשונה שאני שומעת על התאונה שלו, שלו ושל לוק, שמעתי פיסות מידע, ג'וש ודיינה לא שיתפו אותי בהכל, אבל עכשיו אני חושדת, שאולי יש דברים שהם לא ידעו, שהם עדיין לא יודעים.