המחלץ… סיום פרק תשיעי

אני עומדת נפעמת, מרגישה את הלחות באוויר, מפזרת טיפות קטנות של מים באוויר, מרגישה את הטיפות טבועות בזרועותיי, את הקרירות שלהן, כל העצים והשיחים שמקיפים אותנו, רחשי המים הגועשים.
דין עומד לצידי, תולש ענפים ועלים, נראה שהוא כבר רגיל, שלא כמוני, הוא כמעט ולא מייחס חשיבות לכל פרט קטן שמקיף אותו, ואילו אני, אני מנסה לשמר בזיכרוני את כל מה שאפשר, כמעט מבלי לשים לב אני מחייכת, וכשאני מתבוננת בדין הוא מחייך אליי בחזרה, אני מרגישה שהוא נותן לי להרגיש קצת מהעולם שלו, נותן לי להיכנס.
זאת הטריטוריה שלו, כאן הוא מרגיש חופשי, אני עדיין מנסה להבין מה מושך אותו כל כך, אבל נראה שאני בהחלט מתחילה לקבל מושג קלוש.

"אנחנו צריכים כבר לחזור", אני שומעת את דין מאיץ בי, מעיר אותי ממחשבותיי, אני רוצה להישאר כאן, אבל מבט חטוף בעיניו של דין לא משאיר לי מקום להתמקח ואני מצטרפת אליו בהליכה חזרה למחנה.

כשאנחנו מגיעים בחזרה למחנה השעה היא כבר צהריים, מיד כשאנחנו יוצאים מסבך העצים והיער ופוסעים לעבר המחנה הפתוח אנחנו נתקלים במחזה שונה, נראה שיש כאן יותר אנשים משהיו קודם לכן, רכבי שטח וג'יפים אשר פרוסים כמעט בכל פיסת שטח פנויה, אנחנו מנסים לנתב את דרכינו לבקתה דרך כל הרכבים הפזורים.
לצד כל רכב עמדו מספר גברים, מנהלים שיחות בקול גבוה, מדברים במילים שרק הם מבינים, "זה בוודאי סגנון הסלנג שלהם" אני ממלמלת לעצמי, "מעניין אם גם דין משוחח כך עם חבריו לשטח" אני תוהה, ולפתע אני שומעת מספר גברים קוראים בשמו ושנינו מסתובבים, מחפשים את מקור הקול, דין מזהה כמעט מיד שכן הוא אוחז בידי ומושך אותי איתו לכיוונם.

אני מוצאת את עצמי עומדת ליד מספר גברים, גבוהים, קשוחים, אני מנסה לבחון אותם מבלי להשהות את מבטי עליהם יותר מדי זמן.
כמעט רובם נראים אנשים שטח, עם זיפים בני כמה ימים לפחות, לחלקם יש קמטי צחוק מסביב לעיניים, יכולתי להבחין בכך כשאחד מהם סיפר בדיחה שגרמה לכולם לפרוץ בשאגת צחוק משותפת, כנראה שהייתי מרוכזת בניסיון לבחון אותם כך שלא שמעתי, אבל לפתע כשכולם השתתקו, הבנתי שכנראה פספסתי משפט, והפניתי את מבטי לדין בשאלה, והוא חייך, "אמרתי להם שיכירו את חברה שלי, אלכס" והרגשתי שאני מסמיקה, עד כה כמעט ולא שמעתי את דין מציג אותי כחברה שלו, בפרט לא כשאנחנו נמצאים רק בחברה של גברים, הרגשתי מבוכה אבל הצלחתי לחייך ולענות להם, "נעים מאוד".

אני מרגישה מעט נבוכה, מוקפת בכל הגברים כאן סביבי, אולם לשמחתי אני מרגישה את ידו של דין מונחת בעדינות על מותניי, לא ברכושנות, אלא יותר בהרגשה של מעטה של הגנה, הם מנסים לשתף אותי בשיחה שלהם, נראה שהם מכבדים את דין, הדרך שבה הם מדברים איתו, פונים אליו, מספרים לו על בנות הזוג שלהם, חלקם מספרים לו על המשפחה.
דין נראה קשוב, נראה מרוכז, אני ממשיכה להתבונן בו, נראה שהם מבקשים את עצותיו, מחפשים את התגובה שלו, אמנם ידעתי שדין כריזמתי בדרכו השקטה, אולם, אני לא סבורה שהזדמן לי לבחון את התנהגותו בסביבה רחבה יותר, שצף השיחה ופרצי הצחוק בין כולם משרים בינינו אווירה נינוחה, הרתיעה שחשתי קודם לכן הלכה והתפוגגה.
אנחנו עומדים כך מעט יותר ממחצית השעה, "הזמן עובר לי פה יותר מדי מהר" אני חושבת לעצמי בזמן שאני מעיפה מבט מהיר בשעון.

"אז את אלכס של דין" לפתע אני שומעת קול ומרימה את מבטי, מנסה לנחש מהיכן הוא מגיע, זה לא מאחד מהגברים שעמד איתנו, ולאחר כמה שניות אני מזהה, הוא עמד מעט רחוק ליד אחד מרכבי השטח, אבל התקדם אלינו בצעדים גדולים, התבוננתי בדין, נראה שהוא מעט לא מרוצה, אולי אפילו כועס, ולא הצלחתי להבין מדוע, "נעים סוף סוף להכירך" הוא מושיט לי את ידו ללחיצה, "אני כריס", "אני בטוח שדין סיפר לך מעט עליי" הוא אומר ומפנה את מבטו לכיוונו של דין, "נעים מאוד" אני אומרת ולוחצת את ידו, "אני חושבת שלא הספקתי לשמוע עליך" אני אומרת ומפנה את מבטי גם לכיוונו של דין, הוא מצידו אוחז במותניי בחוזקה ומפנה אותי לכיוון הבקתה, הרחק מכריס.

הוא מדריך אותי לכיוון הבקתה והולך מאחוריי, ידו עדיין אוחזת במותני, "איזו גסות רוח" אני חושבת לעצמי בזמן ששנינו מתקדמים במהירות לכיוון הבקתה, מעניין מה גרם לו להתנהג כך, מעטות הפעמים שבהם ראיתי את דין כמעט יוצא מכליו, אבל נראה שהפעם מדובר במקרה יותר רציני.