המחלץ… פרק חמישי

אני מתהפכת במיטה, לא מצליחה להירדם, יכולת התזוזה שלי מוגבלת, כל תנועה גורמת לכאבים, אבל נדמה שאני לא מרגישה אותם, רק המחשבות מטרידות אותי, החושך עוטף אותי אבל אני לא מוכנה עדיין.
לבסוף אני נכנעת ומתיישבת על המיטה, אני לא יכולה להירדם, ואני לא יכולה להמשיך כך, בוודאי לא כשדין נמצא בסלון, על הספה, רחוק ממני.

אני מתרוממת ומנסה ללכת, משימה לא פשוטה בהתחשב במצבה של הרגל, אני מצליחה להגיע לדלת ופותחת אותה לאט, הסלון חשוך, אבל אני מצליחה לראות אותו, יושב, על הספה, המרפקים שלו נשענים על הירכיים, והראש שלו מורכן, הוא מעביר את האצבעות שלו בשיער, הלוך ושוב, הוא נראה מוטרד, אני מתבוננת בו כמה שניות, עומדת, ממתינה, כשהוא שומע את הדלת שלי נפתחת הוא מרים את הראש באיטיות.

"אסור לך לעמוד" הוא אומר בכעס, ומתרומם כדי לעזור לי, "תחזרי למיטה" הוא אומר, "לא, אני רוצה להיות כאן איתך כמה דקות" אני אומרת לו, הוא ממתין כמה רגעים ואז הוא ניגש אליי, לעזור לי להגיע לספה.
הוא מושיב אותי בעדינות, ומניח את הרגל שלי בעדינות על הכרית, נראה שהוא עדיין מודאג מהרגל, "הקרסול בסדר, הרבה פחות כואב" אני מנסה להבטיח לו, ונראה שהוא נרגע מעט, "אולי כדאי שאני אכין לנו לשתות? הוא שואל ומתרומם, מדליק את אחת המנורות ומאיר את הסלון, ואני מהנהנת, צופה בו במטבח מהספה, מכין לשנינו שתייה חמה, כשהוא מסיים הוא מתקרב עם שני ספלים ומניח אותם על השולחן בסלון, הוא מתיישב בכורסא מולי, לא לידי, נראה שהוא עדיין שומר על מרחק ממני, אני לא יודעת מה לחשוב.

שנינו יושבים באור החלש של המנורה, לוגמים מהספלים, שותקים.
"לא מצליחה לישון?" הוא פתאום שואל, ומעיר אותי מהמחשבות, אני לוקחת נשימה ארוכה ומתלבטת, אני רוצה לשאול אותו כל כך הרבה שאלות, רוצה לשאול למה הוא נראה כל כך עייף, ומעונה, וכאוב, רוצה להסביר שרוב רק עזר לי, שהייתי פצועה וזקוקה לעזרה, רוצה לומר לו שהכאב בחזה יותר כואב מהכאב בקרסול, רוצה שיפסיק לדאוג, רוצה שידאג, אבל כל מה שאני מצליחה לומר לו, "התגעגעתי אליך" ואני מרימה את עיניי, לפגוש את העיניים שלו, נראה שהוא נמס, הוא מניח את הספל שלו השולחן ומתקרב אליי, מחבק אותי, מצמיד אותי אליו, הזיפים הרכים שלו שורטים אותי מעט, אני רוצה להישאר כך, מכורבלת בזרועותיו, הוא מרים את היד שלו, ומשחרר את השיער שלי, מפזר אותו על כל הגב שלי, "אמרתי לך להשאיר תמיד את השיער מפוזר" הוא לוחש לי, ואני מחייכת.

אני רוצה להישאר כך לנצח, לא רוצה לשאול שאלות, לא רוצה לתת תשובות, רק רוצה להישאר כך, חבוקה בזרועותיו.

אחרי כמה דקות ארוכות הוא משחרר אותי ומפנה לעצמו מקום ישיבה לידי, "אני צריך כמה ימים" הוא אומר, ואני מרימה אליו את הראש, מנסה להבין למה הכוונה, "אני צריך כמה ימים כדי להתאושש מהמבצע האחרון", אני לא צריך לדאוג גם לגבייך, אני לא רוצה לדאוג לגבייך", ואני מרגישה כעס לא ברור, "למה הכוונה לדאוג גם לגביי?" אני שואלת, הוא מתרומם ויושב מולי, על השולחן, "אני לא יכול לצאת למבצעי חילוץ ולחזור ולמצוא אותך כאן, פצועה, אני לא יכול לדאוג גם לגביי וגם לגבייך" הוא נשמע כועס, "אתה לא יכול לכעוס עליי" אני אומרת לו בלחש, "הרי, לא תכננתי להיפצע", אני ממשיכה, אבל נראה שהוא לא שומע אותי.

"אלכס, אני חוזר ומוצא אותך כאן, כאובה, פצועה, את יודעת מה עבר עליי? את יודעת מה עדיין עובר עליי? כשכל מה שאני רוצה עכשיו זה להיות איתך", הוא אומר לי את זה ואני מרגישה שהלב שלי מתמוסס, הוא מתכופף אליי ומחזיק לי את האצבעות, לוקח את כף היד שלי ומצמיד אותה ללחי שלו, ואני מלטפת אותו, את הזיפים הרכים שלו, מרגישה שהוא זקוק לי, זקוק לנחמה שלי, ואני כל כך רוצה להיות אותו.