המחלץ… פרק עשירי

אנחנו נכנסים לבקתה, אני מרגישה שדין ממשיך להדוף אותי בעדינות קדימה, אני שוקלת האם לסובב את ראשי אחורנית אולם חוששת להיתקל במבטו הזועם, מעולם לא ראיתי אותו כל כך נסער, ולרגע אני נעצבת, נראה שהסיור היום השרה אווירה נינוחה ונעימה על שנינו, ועכשיו, עכשיו הכול נהרס.

אנחנו נכנסים לבקתה ודין סוגר אחריו את הדלת, ריחות וניחוחות נעימים של בישולים מציפים את הבקתה, אני מתבוננת ורואה את שני הגברים, אדי ורוי עומדים במטבח, ליד כמה סירים גדולים, מתכוננים ומכינים את ארוחת הערב, אני מסובבת את ראשי אחורנית לכיוונו של דין שנשאר עומד ליד הדלת ומזעיפה לו פנים, הוא מתבונן בי בחזרה במבט אדיש, אני מנערת את ראשי ומתקדמת בחיוך לכיוון המטבח, "רצוי שאעסיק את עצמי עכשיו בכדי שלא אחשוב מה גרם לו להרחיק אותי" אני חושבת לעצמי, אני יודעת שהנושא ימשיך להעסיק אותי, אבל לעת עתה אני מוכנה להניח לזה.
אני פונה לכיוון המטבח ונעמדת לידי אדי, הוא נראה כל כך בטוח בעצמו, נראה שהמטבח לא זר לו ואיכשהו התחושה הזאת משרה גם בי הרגשה של ביטחון, אני מציעה את עזרתי ותוך מספר דקות שלושתנו עומלים וטורחים על ארוחת הערב, הזמן עובר לו במהרה ואדי ורוי נלהבים גם הם להיות לצידי,

אני מוצאת את נהנית להיות ליד אדי, הוא בחור גבוה, ונראה שהשטח הפתוח הוא האהבה והתשוקה שלו, תוך כדי בישולים הוא מספר לי חוויות וסיפורים מהעבר אשר גורמים לי לחייך, במהירה שנינו הופכים להיות חברים טובים ונראה שרק שנינו ביחד במטבח, בבקתה, לא ערים למתרחש סביבנו, עסוקים בסיפורים שלנו, בטעימות, בניסויים, וכשאנחנו מסיימים אני הולכת לכיוון השולחן הרחב בכדי לערוך אותו לכבוד הארוחה.

תוך כדי שאני אוספת את המפות, והטבלאות, והמסלולים שמונחים על השולחן אני מנסה לזהות דברים מוכרים, דברים מהעבר של דין, אולם אני לא מצליחה, לא מצליחה להתעמק שכן אני מרגישה את המבט של דין בוחן, עוקב אחריי, מנסה לנחש את הצעדים שלי.
דין מתיישב לידי ורוי ואדי ושבים מולנו, אנחנו אוכלים את ארוחת הערב, שעמלנו עליה כל כך, האווירה סביב השולחן הולכת ומתרככת, דין לידי ואני מרגישה שהוא מעט נרגע מהאירוע הקודם, אף על פי שאני עדיין סקרנית לדעת מדוע הוא היה כל כך נסער, מה גרם לו לרצות להרחיק אותי מכריס, אני מחליטה להרפות ולהניח, אני נמצאת בסביבה שלו, מוקפת בחברים שלו, גברים שהוא סומך עליהם בזמן שהוא נמצא בהרים, נראה שהוא בוטח בי, מרגיש מספיק משוחרר בכדי להכניס אותי למעגל המקורבים אליו.

התחושה המוזרה מסרבת לעזוב, אני מתקשה לזכור מתי והיכן היא התחילה, אבל אני בהחלט מרגישה שהיא הולכת ומתחזקת, הולכת ועוטפת אותי ומסרבת להרפות.
אני צופה בדין מסדר את המיטה עבורי לשינה, ותוהה האם אני אמורה לישון כאן עם כל הגברים, אין ספק שהם מצאו חן בעיניי והם חברים טובים של דין, אבל, אני עדיין לא מרגישה מספיק בטוחה להעביר את הלילה במחיצתם, אני מתקרבת לדין ומתיישבת על המיטה, מנסה לרמוז בעיניי לדין על הסיטואציה המביכה שאני נמצאת בה, אבל הוא מרגיע אותי "אל תדאגי" הוא לוחש לי, "רק שנינו נשארים לישון הלילה בבקתה" ואני מרגישה הקלה, רוי ואדי מתקרבים לעברינו ואני מתרוממת לכיוונם, "אנחנו יוצאים" אדי אומר, ודין מתקרב ולוחץ לו את היד, הם מחליפים מספר משפטים הקשורים למסלול, "אז אנחנו ניפגש בנקודות המסומנות" הם מסכמים, ואדי פונה אליי בחיוך, אני מתקרבת אליו לחיבוק, ומרגישה את זרועותיו החסונות עוטפות אותי, אני מרגישה כל כך זעירה לעומתו, אבל יחד עם זאת מרגישה מוגנת בצורה לא ברורה, אני מסרבת להשתחרר מהחיבוק של אדי, אבל יודעת שאין לי ברירה, אדי משחרר אותי ונותן לי נשיקה על המצח, הוא מהנהן לכיוונו של דין ויוצא יחד עם רוי מהבקתה, עכשיו נותרנו רק שנינו כאן, לבדנו, והבקתה נראית לפתע כל כך יתומה, כל כך שקטה, רק אורות קלושים מאירים אותה בקושי, אני מבחינה שגם שקט בחוץ, נשמעות רק נביחות חלשות של הכלבים מדי פעם.

אני לוקחת את התיק ומוציאה את בגדי השינה שלי, דין עומד ליד השולחן הרחב ואוסף כמה דברים לתוך תיק גב, אני מתפשטת ולובשת במהירה את בגדי השינה, מפזרת את השיער, ומתקדמת לכיוונו של דין, כשאני מתקרבת ונעמדת מעט מאחוריו, הוא מפסיק ומפנה את מבטו באטיות אחורנית, "הוא נראה מוטרד" אני חושבת לעצמי, אבל אני מחייכת אליו, בניסיון לעודד אותו, "ייתכן שאני מחייכת בכדי לנסות לעודד את עצמי" אני שומעת את עצמי מהרהרת, אולם ידיו של דין מקרבות אותי אליו ואני מוצאת את עצמי מתכרבלת בתוכו ולא רוצה להרפות, לעולם.