המחלץ… פרק רביעי

כל המשתתפים נעמדים בקו ההתחלה, אני עומדת ליד רוב, ומחפשת את שרון, היא עומדת עם הקבוצה שלה, אני מנופפת לה עם היד, והיא מחייכת אליי.
שריקת הפתיחה נשמעת וכולם מתקדמים, חלקם מחזיקים את מסלול ההליכה ביד ומובילים את הקבוצות, חלקם מזדנבים מאחור, אחרים מתחלקים לקבוצות אקראיות ומפתחים שיחה.

רוב ואני מתקדמים יחדיו, הוא מחזיק את המפה ומנסה לנחש את המסלול, שנינו מנסים להמר מי מהקבוצות תסיים ראשונה, מזג האוויר נוח ולשמחתי לא יותר מדי חם, רוב ממשיך לדבר ואני מציצה אליו מהצד, הוא די מושך אני חושבת לעצמי, אבל לא נותנת למחשבות שלי להמשיך עם קו המחשבה.

חצי מהמסלול חולף, "אני הולך קדימה כדי להחליף כמה מילים עם המדריך" הוא אומר לי ואני מהנהנת, אני ממשיכה ללכת מאחור ומפתחת שיחה עם שלי, אחת הסטודנטיות בקורס שאנו לוקחות ביחד, אנחנו מתקדמות לעבר חלק הררי והטיפוס מתחיל להיות קשה יותר ויותר, אני מסתכלת קדימה ורואה את רוב מתקדם עם המדריך, נראה שהם מקדימים את כולם.

אנחנו ממשיכים לטפס, ובאיזשהו שלב אני מועדת ומחליקה על הרגל, אני מנסה להתרומם בחזרה אבל מרגישה כאב חד, אני מנסה לעמוד אבל הכאבים מכניעים אותי, אני מיד קורסת ואחד מהצוות שלי מחזיק אותי, הוא מוביל אותי לאחד הסלעים ועוזר לי לשבת.
המדריך והחובש שליוו את הקבוצה השנייה שהייתה מאחורינו הגיעו אליי מיד כשהבינו שאני במצוקה.

אני מתיישבת על אחד הסלעים ונאנקת בכאבים, החובש והמדריך מנסים לעזור לי, הם רוצים לראות מה הפציעה, הם מנסים לגעת ברגלי אבל אני מסרבת, הכאבים קשים ולא נראה לי שאוכל להמשיך לסבול ללא משככי כאבים.
אני ממשיכה לשבת עוד כמה דקות ארוכות בזמן שהם מנסים לחשוב על הצעד הבא, מרחוק אני רואה קבוצה של אנשים הולכת מתקרבת אלינו, אני מזהה את רוב ביניהם וחשה הקלה, כשהוא רואה שאני זאת שיושבת על הסלע ורגלי מונפת באוויר אני מבחינה שהוא מתקדם מהר יותר ויותר לכיווני.

רוב ניגש אליי וכורע ברך לידי, הוא מתבונן בעיניי ומחפש אישור, אני מהנהנת והוא בעדינות מוריד לי את הנעל, אני עוצמת את העיניים ונושמת בכבדות, מנסה להתעלם מהכאבים, הוא מסיר את הגרב ואני יכולה לשמוע את הנשימה הכבדה שלו, אני פוקחת את העיניים ורואה את הקרסול, הוא נפוח ולא נראה מזהיר, רוב מסתכל לי בעיניים וללא מילים אני מבינה שאני זקוקה לטיפול רפואי.

"אוי" אני אומרת ומניחה את ידיי על העיניים, מתקשה לשאת את הכאב, מתקשה לחשוב, מתקשה לנשום.
רוב מתרומם, הולך ומתייעץ עם המדריך והחובש, הם מחליטים בשלב הזה שאני צריכה לחזור לבקתה באופן מידיי לצורך קבלת טיפול רפואי, אני שומעת את רוב מתנדב להיות איתי, הם לוקחים את מכשיר הקשר ומבקשים סיוע.
אני עדיין יושבת בצד ומתקשה להתמודד עם הכאב, רוב מגיע וכורע ברך לצידי, "עוד מעט מגיע רכב ונוכל לקחת אותך בחזרה לבקתה" הוא מנסה להרגיע אותי, ואני מרגישה כיצד הדמעות כמעט חונקות אותי, "זה בסדר" רוב מחבק אותי ביד אחת, ומנסה להרגיע אותי, "זה בסדר".

לשמחתי רכב הסיוע מגיע במהרה, רוב מרים אותי ומסייע לי להיכנס לרכב, למרות המבוכה שאני מרגישה אני מבינה שזה למעשה הפתרון היחיד שבו אוכל להתקדם לרכב שכן אני לא יכולה לדרוך על הרגל מבלי להרגיש כאבים חזקים..

אנחנו מגיעים לבקתה ורוב עוזר לי לשכב על המיטה, הוא לוקח כמה כריות ועורם אותן לערימה קטנה ומניח את רגלי בעדינות כך שהקרסול באוויר, בזמן שאני שוכבת על הגב אני עוצמת את העיניים ומנסה לחשוב, מנסה להבין מדוע אני נמצאת כאן, איך הסכמתי לצאת לטיול.
אני שומעת את רוב מדבר בנייד, הוא מזמין את הרופא התורן של האתר, נותן לו סקירה קצרה על מצבי, אני פוקחת את העיניים ומסיתה את ראשי לכיוון הדלת, אני עדיין שוכבת על המיטה, רוב עומד בכניסה לחדר שינה, הוא נראה רציני, מדבר בקשיחות עם הרופא ודורש שיגיע מיד לפני שהמצב יחמיר, הוא מסיים את השיחה ומתקדם לעברי, הוא מתיישב בצד של המיטה לידי, "הרופא מגיע עוד כמה דקות, אחרי שהוא יבדוק אותך נדע מה חומרת המצב" הוא אומר, "את בסדר? להביא לך משהו לשתות?" הוא שואל, ונראה שהוא דואג, אני מנידה את הראש לשלילה, "אני בסדר" אני אומרת לו, "נחכה לרופא".

הרופא עוטף לי את הקרסול בתחבושת אלסטית, אני מרגישה שהיא לוחצת לי אבל כנראה שכך צריך להיות, "אסור לך לדרוך על הרגל בימים הקרובים" הוא מסכם את הביקור, ומניח לי קופסא של משככי כאבים על השידה ליד המיטה, "לבלוע רק כשיש כאבים חזקים, התחבושת חייבת להישאר, אחרי כמה ימים תסירי אותה ותתני לקרסול להתאחות, אבל מה שחשוב הוא שלא תדרכי עליה" הוא מזהיר אותי, ואני מהנהנת בהסכמה.

רוב מלווה את הרופא מחוץ לבקתה, בזמן שהוא נפרד ממנו שרון נכנסת לבקתה בסערה, "אלכס, אלכס" היא צועקת, ונכנסת לחדר, היא בוחנת אותי, אני יושבת על הכסא, הרגל חבושה, "אוי אלכס, מיד כששמעתי רציתי לבוא לראותך אבל היינו כל כך רחוקים, ולא נתנו לי אפשרות" היא אומרת בנימה מתנצלת.
"זה בסדר שרון, אני בסדר עכשיו, הרופא בדק וחבש אותי, אפילו קיבלתי כמה כדורי פלא" אני מנערת את קופסת משככי הכאבים שהרופא השאיר, אני מנסה להצחיק אותה אבל ללא הצלחה, שרון באמת נראית מודאגת.

היא מתיישבת על השטיח לידי ומניחה את הראש על הברך שלי, "דאגתי לך מאוד" היא אומרת בשקט, ואני מנסה לשכנע אותה שאני בסדר, רוב חוזר לחדר ושתינו מרימות את הראש ומתבוננות בו, למשך כמה רגעים שוררת שתיקה ואף אחד מאיתנו לא יודע מה להגיד, "כדאי שאני אחזור לבקתה שלי, אני אתן לך לנוח" הוא אומר, "אל תדאג" שרון מתרוממת, אני אדאג לה כראוי" היא מבטיחה לו, ולרגע אני מרגישה כמו ילדה קטנה שדואגים לה.
"אני בטוח שאלכס תהיה בידיים טובות" הוא אומר וקורץ לי, הוא יוצא מהחדר ואני רואה בזווית העין את שרון עוקבת אחריו במבטה, כשהוא יוצא מהבקתה שרון משלבת את ידיה ומסתכלת עליי במבט נוקב, "הוא בסך הכול עזר לי" אני משיבה לה לפני שהיא תספיק לשאול, "ועכשיו, אם את יכולה בבקשה לעזור לי, אני רוצה להתקלח ואני צריכה את עזרתך", שרון מנסה להיראות קשוחה אבל היא מתרככת ומסייעת לי להיכנס לחדר אמבטיה.

האמבטיה הייתה מרגיעה, אמנם היה לי קשה מבחינה פיזית אבל כשכבר שקעתי באמבטיה המלאה במים חמים, הצלחתי לנוח, לנוח באמת, הרגל החבושה מורמת ואני נותנת למים ולסבון לעטוף אותי, לשטוף את הזיעה, הלחץ, אני מניחה את ראשי לאחור על מגבת מגולגלת בדופן האמבטיה ומרגישה את העייפות.

שרון עוזרת לי לצאת מהאמבטיה, כבר עברתי את שלב המבוכה, אני לא יכולה להרשות לעצמי, בטח שלא עכשיו כשאני חסרת יכולת, היא מסייעת לי להגיע למיטה ואני מנסה להתלבש בצורה מסורבלת, שרון מנסה לסייע כמה שניתן אבל נראה ששתינו במבוכה, לבסוף אחרי קצת יותר מדי זמן אני לבושה ושוכבת על המיטה.

"זה בסדר, את יכולה ללכת" אני מנסה לשכנע את שרון אחרי כשעה, אני רואה שהיא חצויה, רוצה להישאר איתי, וגם רוצה להיות בערב קבוצה.
"תלכי" אני כמעט צועקת, "הרי במילא אני אירדם עוד מעט", "את בטוחה בטוחה" שרון שואלת בתחינה, "במיליון אחוז" אני עונה לה בנחרצות, "תלכי, ותיהני ותספרי לי הכול מחר" אני אומרת לה, היא מחבקת אותי חזק עד שנדמה שאני לא יכולה לנשום, "מבטיחה לא להישאר הרבה זמן" היא אומרת, ואני מהנהנת.

אני לוקחת את שלט הטלוויזיה ומעבירה ערוצים, שרון השאירה כוס מים ליד המיטה ואני פותחת את הקופסא של משככי הכאבים ובולעת כדור אחד יחד עם כוס המים, חוששת מהכאבים שעתידים לבוא בהמשך. הרגל נחה על ערימה כריות ונראה שהתחבושת עושה את תפקידה, היא מעט לוחצת אבל אני נזכרת שהרופא דרש כך.
אני שומעת את דלת הכניסה לבקתה נפתחת, קצת קשה לראות מי נכנס מהמיטה, אני מנסה להתרומם טיפה כדי לראות, אולי שרון החליטה בסופו של דבר להישאר איתי אני חושבת בחיוך, אני נשענת על המרפקים ועדיין לא מצליחה לראות מי נכנס, ולפתע אני רואה את רוב, עומד בכניסה עם שתי כוסות.

"חשבתי לארח לך לחברה" הוא אומר ונכנס, אני מחייכת, הוא מניח את אחת הכוסות על השידה לידי וחוזר לצד השני, אני מנסה לפנות לו מקום, "הרופא אמר לא לזוז" הוא נוזף בחיבה, ואני צוחקת בקלילות, "אני חושבת שאם הרופא היה יודע על מה אני מוותרת בשעות הקרובות, הוא היה מאשר לי את התזוזה הקלילה הזאת" אני עונה לו ומחייכת.
"אני חושב שאת צודקת" הוא מסכים עימי, "ואיך הקרסול?" הוא שואל בדאגה ומסדר מעט את הכריות שעליהן מונחת הרגל, "כואב, אבל אני חושבת שזה טיפה משתפר" אני עונה לו, הוא מתיישב לידי, טיפה נשען על הכריות, "הבאתי שוקו חם" הוא אומר, "בדיוק מה שאני אוהבת" אני עונה ולוגמת מהשוקו, "אני יודע" הוא עונה ומחייך, שנינו נשענים על הכריות וצופים בתוכנית טלוויזיה מבדרת.

"אני מצטערת" אני אומרת בפתאומיות, "רוב מסתכל עליי ומחייך, "על מה את מצטערת?" הוא שואל ולוגם מהשוקו, "שאני גורמת לך להפסיד חלק מהטיול" אני עונה, "אני לא מפסיד כלום בינתיים" הוא עונה ולוגם מהתה.

אני מניחה את כוס השוקו על השידה ליד המיטה ומשעינה את ראשי על הכריות, מנסה להבין את המשמעות של מה שהוא אמר, אבל אז אני מתחילה להרגיש את ההשפעה של משככי הכאבים הולכים ועוטפים אותי ואני נרדמת.