המחלץ… פרק שביעי

אני עומדת, משותקת, לא שומעת כלום מלבד הנשימות הכבדות שלי, נדמה שכל העולם סביבי עצר מלכת באותם רגעים, אני מרגישה מסך אפור מרחף מעל העיניים שלי, אני עוצמת אותן ומנסה להסדיר את המחשבות בראשי. כשאני מרגישה שהנשימות שלי אט אט חוזרות לסדרן אני פוקחת את העיניים, ורואה את דין מולי, כמעט נוגע בי, אבל עדיין, יש בינינו מרחק.

"מה זאת אומרת שאתה היית אמור להיות שם?" אני שומעת את עצמי שואלת בשקט, אבל דין לא מגיב, אני מסיתה את מבטי לצד, בוהה במכוניות העוברות, הן נראות כמו בסרט נע, אני רואה את כל האנשים שעוברים, יוצאים מהמסעדה, נכנסים לרכבים, את כל החנויות ברחוב, ומרגישה לא שייכת, מרגישה לא יציבה, מרגישה בודדה, לא שומעת כלום מלבד הנשימות שלי, ומבלי לשים לב, הדמעות זולגות, אני עוצמת את העיניים ומרגישה את הדמעות בורחות, מבלי שאני יכולה לעצור אותן, אני בוכה בשקט, מבלי להשמיע קול, אבל מתייפחת בתוכי.

דין אוחז ביד שלי ולרגע נדמה כאילו הוא מעיר אותי, אני פוקחת לאט את העיניים ומיישרת את מבטי לכיוונו, שואלת את עצמי אם אני מסוגלת להתמודד איתו, להתמודד עם הסודות שלו, הוא מושיט את זרועותיו ומנסה לקרב אותי אליו אבל אני לא מסוגלת לזוז, נשארת נטועה במקומי, "אלכס" אני שומעת אותו לוחש, אני מסתכלת עליו מבעד למסך הדמעות, כל כך קרוב, כמעט יכולה לחוש את הנשימה שלו, "אני מתחנן, בואי נלך לבית ונדבר על זה".

"מה זאת אומרת שאתה היית אמור להיות שם?" אני שואלת שוב, ובאותה שנייה אני מתחרטת, אני יודעת שאני לא יכולה להתמודד, לא כרגע, אולי לעולם לא.

אני פונה ומתחילה ללכת לכיוון הרכב, הדירה שלי רחוקה מדי, אני לא אוכל להגיע לשם ברגל, אני נעמדת ליד הרכב, דין מתקרב אליי ופותח את הדלת של המושב, אני מתיישבת וממתינה שדין יכנס, הוא מתיישב ומתניע את הרכב, אני מרגישה שהדמעות לא מפסיקות, המחשבות לא מפסיקות להתרוצץ, אני מנסה לחבר זיכרונות, לחבר תחושות ורגשות, מנסה לשאוב מהזיכרון מעט מידע שאולי לא ידעתי שיש לו משמעות, אבל אני חוששת מהתמונה שתתגלה, אני נשארת במקומי, מריצה בראשי את האירועים האחרונים, הכול החל מאותו הלילה, אני מרגישה שאני עוברת ממצב של אושר עילאי למצב של חששות ופחד.

כשאנחנו מגיעים לחניה של הבניין, דין עוצר ומפנה אליי את מבטו, "אלכס, לא דיברת כל הנסיעה", אני צריך שתדברי איתי", אני מנידה את ראשי, "אני צריכה להיות לבד" אני עונה, ולא מסוגלת להסתכל לו בעיניים, אני מכאיבה לעצמי יותר משאני מכאיבה לו, אבל אני לא חושבת שאני אוכל להתמודד איתו, לא כרגע.
דין מהנהן, ואני פותחת את הדלת, אני משתהה מעט, אבל לבסוף יוצאת וסוגרת את הדלת מאחורי, אני שומעת את רעש המנוע של הרכב, הולך ומתרחק.

אני עולה במדרגות באיטיות, נדמה כי אני לא רוצה להגיע, אבל מרגישה עייפות פתאום נופלת עליי, אני מחפשת את המפתחות לדירה בתיק וכשאני מוצאת, אני פותחת את הדלת בזריזות, נכנסת וטורקת את הדלת מאחורי, הדירה חשוכה, אני מתקדמת לכיוון חדר השינה ונתקלת בתיק של דין על הרצפה, הוא שכח לקחת אותו איתו, וגם את הארגזים, "אל תחשבי על זה עכשיו אלכס", אני נכנסת לחדר שינה ונשכבת על המיטה, אותה מיטה שלפני כמה שעות אני ודין הסתתרנו בתוכה ביחד.

דפיקות חזקות בדלת מעירות אותי מהתנומה הטרופה, אני מדדה לכיוון הדלת, בחושך, מנסה לא להיתקל בחפצים בכבדים, אבל לא מדליקה את האור, עדיין לא.

אני פותחת את הדלת, דין עומד בכניסה, נראה מיוסר, החושך מקשה עליי לראות, אבל אני בהחלט מצליחה להריח את האלכוהול, "לא ייתכן שהוא שיכור, לא ייתכן שהוא נהג והגיע לכאן שיכור" אני מסרבת להאמין, "את לא מכניסה אותי?" הוא שואל, ואני פותחת את הדלת לרווחה, הוא נכנס, אמנם הוא נראה יציב, אבל אי אפשר היה לטעות בריח האלכוהול שנדף ממנו.

אני סוגרת את הדלת מאחורי, האור הקלוש של המנורה ליד הדלת אך בקושי מאיר, אבל אני בהחלט רואה את הפנים שלו, את המבט המיוסר, באותו הרגע אני מודה על החושך, שמחה שאני לא רואה אותו לגמרי, מכיוון שאני יודעת שלא הייתי יכולה לעמוד בפניו, גם לא עכשיו, בפרט לא עכשיו, כשאני יודעת שהוא זקוק לי, אני מתקדמת לכיוון המטבח, "אני מכינה לעצמי קפה, נראה שגם לך לא יזיק" אני אומרת לו, "לא זכור לי אותך כבחורה ארסית" הוא אומר מאחורי, ואני מתכווצת, ייתכן שהגזמתי, אבל, אני לא רוצה לראות אותו כך, "סליחה" אני לוחשת, לעצמי יותר מאשר אליו, אבל אני יודעת שהוא שמע אותי.

אני מצליחה להכין לשנינו קפה למרות האור הקלוש, וכשאני מתקרבת לסלון ומניחה את הכוסות על השולחן, נראה שגם דין מרוצה מהחשיכה ששוררת בדירה והוא לא מבקש להדליק את האור, אני מתיישבת על הספה, ולוקחת את כוס הקפה, דין מתיישב על הכורסא מולי, המרפקים שלו נשענים על הירכיים שלו, הראש שלו שעון, והוא מעביר את האצבעות שלו בשיערו הלוך ושוב, גורם לי לרצות לעשות זאת בעצמי, הוא מרים את הראש ולוקח את כוס הקפה, "הערתי אותך?" הוא שואל, ומסתכל עליי, לפתע אני קולטת שאני עדיין לבושה באותם בגדים, "לא ממש, כנראה נרדמתי מבלי לשים לב", ואני בוחנת אותו, נראה שגם הוא נשאר עם אותם הבגדים, אבל הוא לא חזר לדירה שלו, הוא השתכר והגיע אליי.

"הדבר האחרון שאני רוצה לעשות הוא לפגוע בך" הוא פתאום אומר, ואני לא מבינה, "למה לו להגיד לי את זה".