המלאך הפרטי שלי – פרק חמש עשרה

קמתי בבת אחת מכיסא המחשב שלי, עיניי הירוקות מסתכלות על הזוג ששכב אצלי במיטה. במצח של מיטשל היה קמט קטן בין הגבות, שגילה לי שהוא מודאג. שפתיה של מולי היו קפוצות ועיניה המאופרות ננעצו בי באשמה, כאילו זה בגללי שכל מה שמיטשל רוצה זה חופש.
"איזבל? הכול בסדר?" שאל אותי מיטשל, מופתע מהקימה המהירה שלי.
"כן, הכול מצוין. אני… אני צריכה לדבר איתך דקה." אמרתי, מתרכזת בעיניו החומות וחושבת על זה שלפעמים, כשיש לו את המבט המהורהר הזה כשאנחנו מדברים, והוא נראה כאילו הוא שקוע בעולם משלו, הוא מסתכל על העיניים שלי. ורק על זה הוא חושב. רק בזה הוא מתעסק. בעיניים שלי.
"אוקיי. מולי, אני חוזר בתוך כמה דקות." אמר וקם מהמיטה, בגדיו מקומטים מעט. פתחתי את הדלת, מחכה שהוא יצא ורק אז סוגרת את הדלת שמאחוריה נמצאת מולי הנרגזת. נשענתי באנחה על הדלת הלבנה, מחליקה עד למטה, אל הרצפה, מרוב עייפות.
"בל? הכול בסדר?" שאל והתיישב מולי, רגל אחת שלו מכופפת ורגל אחת מתחככת בידי שעל הרצפה.
"שמעתי הכול. שמעתי את הריב. לא התכוונתי, באמת שלא. פשוט… שמעתי את השם שלי. הייתי חייבת. ו… נסחפתי. שמעתי את הכול." אמרתי במהירות, מניעה את ראשי מצד לצד בחוסר אונים. כמה קבוצות שערות נפלו מול פניי, מסתירות לי מעט את התגובה שלו.
פניו היו אטומות, הקמט הקטן שהיה בין גבותיו נעלם. אבל עיניו… הן גילו לי הכול. החום דבש והרך שאפיין אותן הפך להיות כהה, כמו של גזע עץ בחשכה, שבקושי רואים אותו.
"תגיד משהו." לחשתי, מבטי שזור במבטו.
"אני מצטער." עיניי נפערו, מדגישות את הירוק בהן. הוא מצטער? על מה?!
"מ… מצטער?"
"כן. לא היית אמורה לשמוע מה שמולי אמרה."
"אה. אתה לא צריך להצטער על זה… כל מה שהיא אמרה היה נכון. לפחות כל מה שהיא אמרה לגביי."
"זה לא נכון." הרמתי את מבטי והופתעתי לגלות אותו ממש מולי, רגליו מקופלות אל בית החזה שלו וצמודות אל הזרוע שלי, פניו היפות נמצאות כמה סנטימטרים ממני, שום זיק של שעשוע עליהן. הרגשתי את לבי פועם תחת חולצתי השחורה. שמעתי את הדם רועש וגועש באוזניי עד שלא יכולתי לשמוע כלום. הרגשתי את החום שגופו הפיץ עוטף אותי, למרות שהוא בכלל לא נגע בי. הוא היה קרוב אליי, ואהבתי את זה.
"את יפה. את מיוחדת, יותר מכל אחת אחרת שפגשתי. את אולי לא רואה את זה, אבל כולם מסתכלים עלייך. כולם. ולא כי את… מוזרה, או לובשת שחור, אלא בגלל שיש לך תכונה כזאת, שמבין אלף אנשים, רק אותך רואים. את זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו? שנתקלתי בך? זה לא כי לא ראיתי אותך. זה לא כי רציתי להציק לך. זה היה כי רציתי להכיר אותך. רציתי לדעת מי את. מבין כל הבנות שהיו באותו זמן בבצפר, רק אותך רציתי להכיר."
"אבל… מה זה משנה אם נתקלת בי כי רצית להכיר אותי? מולי צדקה. אני צריכה להיכנס לכלא על כיעור יתר. אני צריכה למות מרוב כיעור וגועל!"
"לעולם אל תאמרי דבר כזה! את… את יפהפייה. אני… אני לא יכול להפסיק להסתכל על העיניים שלך, על השער הפרוע שלך, על… על הגוף הצנום שלך, שלמרות שהוא כל כך רזה ופגיע, הוא חזק כמו סלע. אני לא יכול להפסיק להסתכל עלייך. בשיעורים, בהפסקות, בכל רגע נתון שאת לידי."
"אתה צריך לחשוב על מולי. אתה צריך להסתכל עליה, לרצות להכיר אותה. אתה צריך להרגיש את כל הדברים האלו אליה. לא אליי. אני לא החברה שלך, אני בקושי ידידה שלך."
"מולי… מולי מושלמת. אבל… היא לא את. לפעמים אני אוהב לגוון, לא להסתכל רק על היופי של מולי. אחרי כמה זמן הוא משעמם. היופי שלך… לעולם לא יימאס עלי."
"תפסיק, מיטש. אסור לך. תחשוב עליה את הדברים האלו, תרגיש אליה את הדברים האלו. לא אליי."
"אני אפסיק אם את תפסיקי. מולי זו מולי ואת זו את. מה אכפת לך אם אני חושב שאת מדהימה?? מה אכפת לך אם אני אוהב להסתכל עלייך כי את פשוט יפה מדי?? מה אכפת לך שיש בן שכל הזמן רוצה להיות לידך?"
"לבן הזה יש חברה, זה מה שמפריע לי."
"אז? אסור לו להסתכל על אחרות? סתם להסתכל? זו מדינה חופשית, בל."
"לא אכפת לי שתסתכל עליי. לא אכפת לי שתחשוב שאני מדהימה. אכפת לי שאתה רוצה להיות לידי כל הזמן."
"מותר לי. מותר לי לרצות דבר כל כך בסיסי כמו לבלות יותר זמן עם ילדה שאני חושבת שהיא מדהימה."
"אבל… אני מרגישה שאתה בוגד בה. איתי."
"זה ממש לא ככה, בל. את חושבת שהיא לא מבלה עם בנים? שהיא לא מסתכלת על נערים בבצפר וממלמלת לחברה שלה שהם חתיכים מדיי? את חושבת שהיא לא בודקת כל בן שעובר לידה? היא בדיוק כמוני. בגלל זה אנחנו מתאימים. לה לא אכפת שאני מסתכל עלייך, ולי לא אכפת שהיא מסתכלת על אחרים."
"כן אכפת לה, עובדה שהיא התחילה להתחרפן בגלל שנישן ביחד!"
"כי יש הבדל בין להסתכל ובין לבלות לילה שלם מחובק עם אחרת."
"וחזרנו לעיקר: אני מרגישה שאתה בוגד בה."
בתנועה מהירה ומפתיעה תפס מיטשל את פניי בעדינות, מיישר את מבטי המודאג אליו. כפות ידיו החמות עטפו את פניי, גורמות לי לרתוח גם מבפנים וגם מבחוץ.
"אני לא בוגד בה. אל תחשבי על זה ככה. אל תאשימי את עצמך. זו בעיה שלי, מולי היא החברה שלי. אני רק… ידיד שלך. זה הכול. את לא צריכה לדאוג לשום דבר, תאמיני לי. אני אדאג לצרות שלך. אני אדאג לכל מה שאת צריכה. אם המחיר שאני צריך לשלם על 9 שנים של התעללויות בך זה לדאוג לכל מה שמטריד את מוחך, אני מוכן לשלם ובשמחה. אני מבטיח לך שמעכשיו ועתה, כל עוד אני גר יחד איתך בחדר וישן יחד איתך באותה מיטה, את לעולם לא תדאגי. לעולם. אני אשמור על הדאגות שלך. התפקיד שלך זה רק… לחייך ולבלות איתי זמן. זה הכול."