המלאך הפרטי שלי – פרק עשרים ושש

"היי! חיפשתי אותכם!" לפתע צץ מיטשל לידנו. הסתכלתי עליו בעצבות, מצפה לראות אם הוא רואה את הדמעות שיורדות על לחיי. אם הוא בכלל שם לב.
"היי, מיטש." אמר טום, קולו חרישי.
"היי, בל." התעלם מטום ופנה אליי. הוא סקר אותי פעם אחת ויחידה ואחר כך פנה אל טום. הוא הסביר לו על משחק פוטבול שיש בקרוב ועל כמה הם צריכים להתכונן לקראתו.
אבל את הדמעות שלי? את העצב שלי? את הבכי שלי? הוא לא ראה.
"תודה על הטוסט, טום." אמרתי בכעס, מסתכלת על מיטשל בזעם. איך הוא יכול להיות כל כך עיוור?
"בשמחה, ליבי." אמר וצחק.
"ליבי? קוראים לי איזבל." אמרתי והתרחקתי צעד אחד אחורה.
"זה הכינוי שלך. ליבי. זה הכינוי האישי שלי אלייך." אמר וחייך, ממיס כל זעם שלי.
"ליבי… אהבתי." חייכתי אליו, ונפניתי אל הכיתה, יודעת שעוד מעט נגמרת ההפסקה.
"היי! בל!" קרא אליי מיטשל. עצרתי על עקביי, מרגישה איך הכעס מתמלא בי.
"מה?" הסתובבתי אליו, מורידה את פניי למטה.
"אני יודע שזה לא ענייני… אבל אני חייב לדעת. למה בכית?"
"עזוב… זה שטויות שלא אמורות לעניין אותך." עניתי, מסתובבת על עקביי ובורחת ממנו.
אז הוא כן שם לב.
הוא כן ראה.
אידיוט.

חזרתי לכיתה והתיישבתי בכיסא שלי, מוציאה את האייפוד המסכן שלי ומכניסה את האוזניות לאוזניים, מגבירה את הווליום עד שלא שומעת כלום חוץ מהשיר pain של three days grace. לאף אחד לא היה אכפת ממני, וככה העדפתי שזה יהיה.
הכאב של הזיכרון, של החזרה לעבר, לרגשות האלו שתוקפים אותי מדי פעם, הרג אותי. כאב לי בפנים, כי הייתי דחויה. שנאתי את עצמי באותם רגעים, הרי עדיף שכבר הייתי הולכת בדרכו של אבי מתאבדת וזהו.
"היי! את! הילדה היתומה! נו, את!" צעק לי מישהו, והוצאתי את האוזניות כדי לראות מה הוא רוצה.
"מה?" שאלתי בשקט, משפילה את ראשי למטה בביישנות. מה הוא רוצה ממני?
"מה שלום אמא שלך? נהנית בקבר?" הוא וכמה חברים שלו התקדמו אליי, לא הכרתי אף אחד מהם.
"שתוק." מלמלתי, יותר מדי מפוחדת כדי להתעמת איתם.
"סתמי, תגידי תודה שאני לפחות מדבר איתך, לא כמו האבא המפגר הזה שלך."
"אבא שלי לא מפגר. הוא מת."
"נו? מפגר! הוא התאבד, נכון? מיטשל סיפר לנו שהוא העדיף לקפוץ לנהר באמצע סערה מאשר לטפל בך. טוב, אני מבין אותו."
"מה מיטשל סיפר לכם?"
"הכל. שהרגת את אמא שלך כשנולדת. פעם נזק, תמיד נזק. למה את בכלל חיה, הא? לכי, לכי, תצטרפי להורים שלך. לקבר. לגיהנום."
"אתה לא יודע כלום על ההורים שלי, אידיוט."
"או! למישהי פה יש קול! כבר חשבתי שאת לא רק דפוקה מבפנים, אלא גם מבחוץ."
"תסתום כבר את הפה, אתה לא מבין שזה פוגע?"
"מה אכפת לי שזה פוגע? משעמם לי ובא לי להציק למישהו. וכאן את נכנסת לסיפור. מזל שהחיים שלך כל כך דפוקים ככה שאפשר לרדת עלייך בכמויות."
"החיים שלי לא דפוקים. אתה לא יודע עליי כלום."
"יתומה, החיים שלך בחרא. עדיף כבר שתמותי. ככה לא תבזבזי אוויר מיותר. את גרה עם האחים הדחויים שלך בבית מתפורר, הרגת את אמא שלך בלידה, אבא שלך התאבד בגללך, ומיטשל מנצל אותך כדי שיהיו לו איפה לישון כשאמא שלו בנסיעת עסקים. תעשי טובה, תפסיקי עם השטויות ופשוט לכי תחנקי את עצמך. יש לי חבל, רוצה?"
לפתע, הפרצוף של הגורילה שהיה כל כך קרוב אליי, נלקח אחורה. הרמתי את מבטי וראיתי את איך טום מניף את אגרופו ומכה את פניו בשיא כוחו.
"בחיים, אבל בחיים, אל תדבר איתה." אמר בשקט. פניו, שבדרך כלל היו רגועות ומחויכות, כרגע היו אדומות ועצבניות. אפו של הבריון דימם, והוא הלך כמה צעדים אחורה עד שנתקל בשולחן.
"עוף מהכיתה, אידיוט. בחיים אל תתקרב אליה שוב, אחרת תצא מפה עם לא רק מאף שבור." קרא טום, והסתכל עליו צולע את דרכו החוצה.
"ט… טום… למה הרבצת לו?" שאלתי, קולי רועד מהצד הלא מוכר של טום שנגלה אליי.
"הוא דיבר אלייך לא יפה. אני לא ארשה לאף אחד לדבר אלייך ככה."
"בוא שנייה, בוא נמשיך את השיחה הזו במקום אחר. לא נעים לי ככה, מול הכיתה." לחשתי לו, ולקחתי את זרועו. גררתי אותו החוצה, אל אחד המקומות הנטושים בבצפר, כדי שאף אחד לא יוכל לשמוע אותנו.
"מה… מה אתה רוצה ממני? נפגשנו בדיוק לפני שלוש שעות, וכבר אתה מרביץ לכל מי שמקלל אותי? אפילו מיטשל, שמכיר אותי יותר משאר הילדים בבצפר המפגר הזה, לא מגן עליי! למה אכפת לך ממני? למה… למה אתה כל כך מנסה להתקרב אליי?"
"את חמודה… את… אממ… זה לא פייר שהם מתע-"
"דיי עם הבולשיט, טום. תגיד לי את האמת. למה אכפת לך ממני?"
"את יפה. את שונה. את מיוחדת. קשה למצוא עוד אחת כמוך. אז… אני פשוט מנסה לשמור על מה שקשה להשיג."