המלאך הפרטי שלי – פרק עשרים ושתיים

נכנסנו ביחד לבצפר, אני עדיין מהופנטת מהנס שקרה לי ממש מתחת לאף. כמו שציפיתי, ברגע שרגלינו נגעו בפתח בית הספר, כל העיניים הופנו אלינו. הרעש המתמיד ששרר בבצפר, שקט. כולם היו בהלם, שותקים מרוב פליאה. הם אפילו לא התלחששו, ריכלו עלינו או משהו. רק בהו. כמו חבורת סתומים, פשוט הסתכלו איך אני והוא חוצים את כולם, עוברים לידם כאילו היו אוויר, ומתנהגים כאילו המקום שייך אלינו. טוב, לפחות מיטשל עשה ככה. אני רק נשרכתי אחריו, מורידה את מבטי בביישנות, נדהמת שכבר עברתי חצי מהדרך לכיתה ואף אחד עוד לא אמר כלום על השילוב המוזר של שנינו.
"היי! מיטשל! עצור שנייה!" נשמע קול מאחורינו. מיד קפאתי על מקומי, אבל מיטשל המשיך כמה צעדים אחריי, ידי נמשכת איתו. הוא נעצר כשהיד שלי כבר הייתה מתוחה, מסתכל עליי במפתיע.
"מישהו קרא לך." לחשתי, משקשקת מפחד מהתגובות שעתידות לבוא.
"היי, אחי." טום נעצר לידי, מתנשף ומתנשם. פאק! טום! מיטשל חושב שאני אוהבת אותו!
"היי… טום." הוא ירק את שמו, והסתכל עליו פעם נוספת.
"מה קורה?" שאל בחיוך טום, תמים ונאיבי.
"הכל מעולה. ואיתך?"
"מצוין. רק תהיתי מי זאת העלמה הצעירה שנכנסת איתה לבצפר." אני לא מאמינה. אני לא פאקינג מאמינה. הוא לא יודע מי אני. הוא לא זוכר אותי. מבחינתו, אני זרה. אלוהים, זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי היום.
"זאת… זאת בל. זאת אומרת, קוראים לה איזבל, אבל אני קורא לה בל." מיטשל הדגיש את המילה 'אני', כאילו יש לנו קשר מיוחד, כאילו הוא יותר קרוב אליי מהשאר.
"שלום, איזבל. או בל. מה את מעדיפה?" פנה אליי טום. הסתכלתי עליו בהלם, מופתעת שהוא בכלל מדבר אליי.
"אממ… אני… לא… לא אכפת לי. בל, איז… איזבל, זה לא כזה משנה." מלמלתי, שקועה בעיניים התכולות של טום. זה היה כל כך שונה, כל כך חלק. הוא לא הכיר אותי, אני לא הכרתי אותו. היינו ממש כמו… זרים. אתם בוודאי לא מבינים למה אני כל כך מתרגשת, אבל… זה דבר נורא גדול. וחשוב. כי טום לא מכיר אותי. הוא לא יודע שאני דחויה. הרושם הראשוני שלי עליו נגרם בגללי, לא בגלל דברים שאחרים אמרו לו. זה תלוי בי, אם אני אמצא חן בעיניו או לא. כל החיים שלי שנאו אותי בגלל שאני זו… אני. בגלל שמהיום הראשון שלי בחברה, הייתי שונה. בגלל שמהרגע הראשון, מהמבט הראשון שהעיפו עליי, החליטו שאני לא רצויה.
אבל… טום, טום לא חושב ככה. טום חושב שאני ילדה נורמלית. כמו כל האחרים. טום לא יודע שמיטשל התעלל בי. טום לא יודע מה עשו לי. טום לא יודע שרק לפני שבוע שפכו עליי זן חדש של קולה. טום לא מודע לזה, ובגלל זה יש לי פה התחלה חדשה. יש לי פה צ'אנס להוכיח את עצמי.
"אכפת לך אם אני אמצא לך כינוי חדש, ששייך רק לי?" שאל, מחייך אליי במתיקות.
"אממ… אוקיי. ורק אתה תקרא לי ככה." חייכתי אליו, פתאום כל כך מודעת לעצמי. לאיך שהתלבשתי הבוקר, לאיך שאני עומדת, לאיך השיער שלי נראה. רק שלא יחשוב שאני מוזנחת מדי. אבל גם שלא יחשוב שאני אחת ששמה לב רק לעצמה. אבל שיחשוב שאני מטופחת, שאני דואגת לעצמי. יואו! מה אכפת לי מה הוא חושב עליי?! דיי כבר, איזבל. את נראית מוזר עם המבט המהורהר הזה, הוא כבר יתחיל לחשוד!
"מה הולך אצלך בראש? שאל בחיבה, צוחק טיפה.
"מה אמרת?" שאלתי, חוזרת לקרקע אחרי שריחפתי במחשבות.
"על מה חשבת שנראית כל כך מהורהרת?" ניסח שוב את שאלתו.
"סתם… על זה שאם לא נלך עכשיו לכיתה, אנחנו נאחר." עניתי, גאה בעצמי שהצלחתי להסתיר ממנו את המחשבות שלי.
"בואו כבר, אני לא רוצה לאחר." נהם מיטשל, מבטו כועס וזועם.
"מה עובר עליו?" מלמלתי לעצמי, בוהה בגבו המתרחק מאיתנו.
"אולי מחזור גברי?" שאל אותי טום, טון קולו נמוך כדי שאף אחד לא ישמע.
"היי! זה מה שאני חשבתי!" קראתי, צוחקת בחופשיות.
"יש לך צחוק מקסים." הוא החמיא לי, וגרם לי לחייך מאוזן לאוזן. אני מתחילה לחבב את טום… הוא יותר נחמד ממר זעפני. אני באמת חייבת לברר מה עובר על מיטשל… זה לא הגיוני שאני אסבול את המצבי רוח המשתנים האלו במשך שנה!