המלאך הפרטי שלי – פרק ראשון

פקחתי את עיניי, מסתכלת אל עבר התקרה המתפוררת של חדרי. תהיתי מה השעה ואיך לעזאזל התעוררתי. אני אף פעם לא מתעוררת ככה סתם. תמיד צריך לגרור אותי מהמיטה הרכה ורק אחרי חצי שעה של רטינות בלתי פוסקות, אני מתעוררת לגמרי. אה, וכמובן, כוס קפה תמיד עוזרת.
הסתכלתי על השעון הלבן שלי שעל כף ידי וקיבלתי התקף לב. שש בבוקר! אני ערה בשש בבוקר! אלוהים! פעם אחרונה שהתעוררתי בשעה כזאת מוקדמת היה ש… שהיה לנו את התרגיל אש הזה…
נאנחתי והתגלגלתי לצד השני. הרהרתי ביחסים שלי עם אלוהים. עכשיו תבינו, אני ואלוהים? אף פעם לא הסתדרנו. לי יש תיאוריה כזאת, עוד מגיל קטן, שאלוהים הביא אותי לעולם בתור בובת העצבים שלו. הרי, תחשבו על זה. הוא אלוהים, הוא שולט בכל העולם. או במילים אחרות: כל האחריות של העולם מוטלת על כתפיו. מתישהו מתחילים להתעצבן, לא? אז חייבים להוציא על מישהו את העצבים. ובשביל זה אני נוצרתי. בובת העצבים של אלוהים.
זה לא כאילו אני חולה בסרטן או משהו. אני בריאה לחלוטין. אלה רק דברים קטנים, שרק בובות עצבים כמוני מקבלות. נגיד… אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שנתקעתי עם האצבע הקטנה של הרגל במשהו חד. או… את כמות הפעמים שהלכתי לי ברחוב ויונה חרבנה עלי. לא על הכתף, לא ולא. אלא על הראש. ממש באמצע. בדיוק בשביל. זה המקום המועדף עליהן לחרבן. ויש המון מקרים כאלו, חסרי מזל. הייתי יכולה להיחשב לחסרת מזל אם זה לא היה קורה כל כך הרבה פעמים. אז אני מעדיפה לחשוב עלי בתור… בובת העצבים של אלוהים.
"אתה נהנה להתעלל בי, הא?" מלמלתי לתקרה, נאנחת בעייפות. ניסיתי להירדם חזרה, אבל לא יכולתי. העיניים שלי לא נעצמו, הראש שלי לא נכבה והגוף כל שנייה זע ונע.
לא הייתי רק בובת העצבים של אלוהים בדברים פשוטים כמו חרבון של יונה על הראש או פגיעה במקומות שאף אחד לא חשב עליהם. זה היה גם דברים אחרים, יותר חשובים מכאב רגעי. זו הייתה העובדה שעוד לא התנשקתי, ואני כבר בת שש עשרה. זו העבודה שעדיין לא היה לי חבר. זו העובדה שאני הילדה המוזרה והפריקית שאף אחד לא רוצה להתקרב אליה רק בגלל שהיא נראית ענייה ולובשת שחור. אנשים מטומטמים עם רושם ראשוני מטומטם. אה, וכמובן, הייתה את העובדה שאני, תאמינו או לא, יתומה.
הנה עוד התעללות של אלוהים בי, זה באמת סיפור טרגי. לא סתם חוסר מזל לחלוטין. זה היה פשוט… גורל אכזר. גורל אכזר מאוד. אבל למדתי לחיות עם הגורל שלי.
עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם: 'איך היא נהפכה ליתומה?'
אז הנה התשובה:
כשנולדתי, ב7.12.1995, אמי סבלה ממחלה שאת שמה אני כרגע לא ממש זוכרת. ברגע שיצאתי לאוויר העולם, היא מתה. שעה לאחר מכן, אבי התאבד מאחד הבניינים. וכך הפכתי ליתומה, כשאני רק בת שעה אחת.
אבל אל תרחמו עליי. אם אני לא מרחמת על עצמי, אתם לא אמורים לרחם עלי.
אחת האחיות לקחה אותי לבית יתומים ושם נשארתי. אף אחד לא רצה לאמץ את הילדה המוזרה בעלת העיניים הירוקות הגדולות וה… שער השחור הפרוע שאף פעם, אבל אף פעם, לא הסתדר. אתם הייתם רוצים ילדה כזאת?
לא.
בגלל זה אני כאן, בת שש עשרה וחסרת הורים. או בקיצור, האחות הבכורה בבית היתומים. כן, אני אחות בכורה ל… עשר זאטוטים קטנים וחמודים מגילאי שנה עד אחת עשרה. פרנסיס, בעלת בית היתומים, כבר רואה בי עוזרת שלה. אם חושבים על זה, מגיל ארבע עשרה הפכתי להיות העוזרת שלה. ברגע שהאחות הבכורה הקודמת עברה לגיל שמונה עשרה ועזבה את בית היתומים, קיבלתי את התפקיד ה'נכסף'.
אה, דרך אגב, חרא של תפקיד.
לפתע נשמעה צעקה מלמטה: "איזבל צ'אנס! רדי מיד למטה!"
נאנחתי עמוקות, תוהה למה אלוהים בחר דווקא בי להיות בובת העצבים שלו. קמתי מהמיטה, תוהה אם להחליף עכשיו את הפיג'מה השחורה שלי או אחר כך, סתם כדי לעצבן את פרנסיס.
לפני שהספקתי להבין מי לעזאזל נכנס לחדר שלי, שנחשב למקום קדוש בבית היתומים, הרגשתי גוף קטן וקר קופץ אליי. נו, כמובן. אחד ה'אחים' שלי.
"לא! אל תשפריץ! אדוארד!" צווח טומי הקטן כשהוא נאחז בי כאילו הייתי הסיכוי היחידי שלו לחיות. שערו הבלונדיני דגדג אותי וכמעט התעטשתי על טומי, אבל אז ראיתי את אדוארד. עם רובה מים. בחדר שלי.
כיף להתעלל בי, הא, אלוהים?
"אדוארד, אני מזהירה אותך. אם טיפת מים, ואפילו הקטנה ביותר, אפילו אם זה יהיה בטעות, תיגע בחדר שלי, אתה תנקה אותו במשך חודש שלם, כשאני יושבת בצד ומסתכלת עלייך מצחצח כל נקודה ופינה." אמרתי בקול מאיים, משתמשת בעיניי הירוקות בתור הנשק שלי. כמובן שאדוארד הלך כמה צעדים אחורה מרוב פחד. הוא ידע שאני רצינית בקשר לעונשים שלי.
"טומי, רד ממני אחרת אני אגיד לפרנסיס שאתה מרטיב במיטה במשך שבועיים בגלל שראית דמדומים." לחשתי לאוזנו של טומי, מכירה כל כך טוב את נקודות התורפה שלו.
"ביי!" צעק טומי וקפץ כמו קופיף קטן ממני. הוא רץ אחרי אדוארד, לתפוס את המנוול בן השמונה.
"איזבל! אתה עדיין ישנה?! אני נשבעת שאם אני עכשיו רואה אותך במיטה אני אחטיף לך מכות עם ה-" דמותה גדולת המימדים של פרנסיס הופיעה בדלת חדרי, מחבת מטונפת בידה השמאלית וספוג בידה הימינית. חייכתי אליה בצביעות ואמרתי במתיקות: "קמתי!"
"תתלבשי, את צריכה גם להסיע את הילדים לבצפר." זרקה אליי מבט נוזף, כאילו העובדה שקמתי זה דבר רע.
גלגלתי את עיניי, מחכה שהיא תצא מחדרי הקדוש כדי לסגור את דלתי. נשענתי על הדלת הלבנה, נאנחת מקרב לבי, אוגרת כוחות לקראת היום שמצפה לי.