המלאך הפרטי שלי – פרק שלושים וחמש

"אני… אני לא יכולה." אמרתי בשקט.
"אנחנו נוכל לעשות מה שאת רוצה. אני לא מוכן לוותר על זה, תביני."
"אבל אני לא יכולה."
"שנינו יכולים להיות לבד בעולם הזה, לא נצטרך אף אחד אחר."
"אבל אני לא יכולה!"
"למה?" עיניו לפתע נכבו, וידו עזבה את ידי.
"זה…. זה הולך מהר מדי. ביום אחד כל כך הרבה תהפוכות? מי מסוגל להתמודד עם זה? אני… אני מעריכה אותך, ואת מה שאתה עושה, ואת כמות הרגשות שאתה מסוגל להכיל. אבל אני… אני לא יכולה, זה מהר מדי, קשה מדי, מוזר מדי."
"אז מה את רוצה שנעשה?" שאל בשקט, והחל ללכת על המדרכה בחוסר מנוחה.
"קצת זמן לא יזיק…"
"לבד?"
"לא! לא, ברור שלא." מיהרתי להגיד, ונשענתי על המכונית עם הראש מורכן. לבד? בלעדיו?
"ביחד?" גבותיו התכווצו.
"אני לא יודעת. ניקח זמן. לא נהיה ביחד, אבל גם לא לבד. אנחנו גרים ביחד, זה לא כאילו נוכל להתחמק אחד מהשנייה."
"כאילו… ידידים?" שאל. הוא התחיל למתוח את ידיו, ולקפוץ מטה ומעלה.
"מה אתה עושה?" שאלתי ושריד של גיחוך עלה על שפתיי.
"זו הדרך שלי להתמודד עם לחץ וכאב. וכעס. המון, המון כעס." אמר והחל להרביץ לעץ הקרוב אלינו.
"אל תכעס." אמרתי בשקט.
"איך אני יכול לא לכעוס? את לא רוצה אותי, החיים שלי מתפרקים, כל מה שנשאר לעשות זה להרביץ לעץ המפגר הזה, שגם החיים שלו יהרסו."
"בבקשה, אל תכעס… זה כוא-"
"שלא תעזי להגיד שזה כואב לך!" אמר ועזב את העץ. הוא התקרב אליי בצעדים מסוכנים.
"אתה מתכוון לפגוע גם בי?" שאלתי ורעד של פחד עבר בגבי.
"אני מאוד רוצה שתרגישי את הכאב שלי. את הכעס שלי. אבל אני לעולם לא אפגע בך. הלוואי שהיית מבינה כמה מיואש אני. הלוואי שהיית מבינה אותי. ואת יודעת מה? הלוואי שהסיפור הזה בכלל לא היה קורה! הלוואי שאת לא היית קיימת! ואני הייתי עדיין עם מילי! הלוואי שאמא שלי לא הייתה מסוממת, ואבא שלי עדיין היה בחיים! הלוואי שלא הייתי צריך לגור אצלך, ולישון איתך, ולהריח את הריח שלך בכל מקום שאני הולך, ולחשוב עלייך בכל דבר שאני עושה! הלוואי שכל זה, כל הדבר הזה, לא היה קיים! הלוואי שבכלל לא הייתי חי! כי החיים בזבל! כל החיים האלו כבר לא שווים כלום!"
"אתה רואה? אנחנו צריכים את הזמן הזה לבד. אנחנו צריכים להישאר ידידים, כדי להפוך לחברים. אתה לא מכיר אותי, אני לא מכירה אותך. שנינו כועסים ופוגעים אחד מהשני. כדי שלא נתחיל ברגל שמאל, בוא ניקח זמן לבד."
הוא הסתכל עליי ארוכות, וחשק את שיניו. לבסוף הוא נכנס למכונית, וישב בחיבוק ידיים שם, עד שגם אני נכנסתי והתנעתי אותה. הבנתי ששתיקתו היא סימן להסכמה, והוא פשוט מעדיף לא להגיד כלום כדי לא להתפרץ שוב.
"אני מצטע-"
"אל תדברי איתי עד שאני ארגע." אמר בקול קר.
"אם זה מה שאתה רוצה." אמרתי והתחלתי לנסוע. חשבתי על זה שהיום בבוקר נסעתי באותה דרך בדיוק, אבל החיים היו שונים לגמרי.
הגענו לבית היתומים, ופרנסיס עמדה בחוץ, ידיה שלובות וגבותיה מכווצות בכעס.
"איפה היית?!" צעקה בזעם. התקרבתי בצעדים איטיים אליה, מיטשל מאחורי, שקט.
"הייתי בריתוק, המורה השאירה אותי שעה."
"איזבל! אני סמכתי עלייך! נראה לך שאני יכולה להתמודד עם הילדים האלו לבד?!"
"לא, ואני מצטערת, אבל זה – "
"אני לא רוצה לשמוע תירוצים! זו הייתה האחריות שלך להגיע כל יום ולטפל בהם יחד איתי! אחרת מה את עושה כאן?!"
"פרנסיס, אני באמ-"
"בגיל שלך אני יכולה כבר לתת לך לחיות לבד! בגיל שלך כבר זרקו אותי מהבית! אני משאירה אותך פה כדי שתתני לי יד, לא כדי שתתרוצצי ותעשי שטויות! עכשיו תעלי לחדר שלך ואני לא רוצה לראות אותך עד שאני ארגע! גם החבר הזה שלך! אין לו בית להיות בו?!"
"הבית שלו רחוק, ואמא שלו לא חוזרת עד מאוחר… הוא לא ישהה פה הרבה זמן." אמרתי, ומיהרתי להיכנס פנימה. דממה קיבלה את פניי, והנחתי שהקטנים שמעו את הריב שהתרחש בחוץ. בכלל לא שמתי לב אם מיטשל מאחוריי, פשוט עליתי למעלה בשפתיים חשוקות.
קפצתי על המיטה וחיבקתי את הכר שלי. לאחר דקה מיטשל נכנס אחריי וסגר בשקט את הדלת. הוא נשכב לידי במיטה, ובהה בתקרה בדממה.
אני לא זוכרת כמה זמן ישבנו ככה, בשקט הזה.
"מתחיל להחשיך." אמר לבסוף, וקולו חתך את הדממה.
"אני מצטערת שהיית צריך לראות את מה שהיה למטה." אמרתי, ושיניתי תנוחה ככה שגופי היה מול גופו שפנה אל התקרה.
"אני מצטער שצעקתי עלייך." קולו היה מת וקר.
"אתה יודע… אם זה היה קורה מוקדם יותר, כשאתה לא היית עם מולי, ואני לא הייתי כזאת… מסובכת, זה היה יכול לעבוד נפלא."
"זה עדיין יכול לעבוד נפלא."
"היינו מכירים, היינו מתקרבים, אתה היית מכיר אותי טוב ואני הייתי מכירה אותך עוד יותר טוב. זה היה יכול להיות מושלם."
"זה עדיין יכול להיות מושלם. זה שאת לא מאמינה בזה, ובטוחה שאני אפגע בך לא אומר שזה לא יכול לעבוד."
"אני בטוחה שתפגע בי כי אני לא מכירה אותך. הכל קורה מהר מדי."
"יש לי משחק."
"משחק?" התרוממתי מעט מהכר שלי, לקבל מבט יותר טוב על פניו. הם עדיין היו אטומות, אבל זיק שובבות נוסף לעיניו.
"כל אחד אומר עובדה עליו, בתורו. ככה נכיר אחד את השנייה."
"מי מתחיל?"
"אני."
"קדימה, תן לי להכיר את מיטשל." אמרתי, וחיוך מהסס עלה על פניי. חיוך זהה צץ על פניו, ושחררתי אנחת הקלה. הוא הסתובב אליי, ככה שהיינו פנים מול פנים.
"אני שונא כרוב ניצנים."
"כשהייתי קטנה הייתה לי אובססיה ענקית להלו קיטי."
"כמעט מתתי בלידה שלי, אבל ברגע האחרון הצליחו לחתוך את חבל הטבור מהצוואר שלי."
"יש לי פוביה מרגליים." הוא שלח לי מבט מופתע, ופרץ בצחוק משחרר.
"כשהייתי קטן, הייתי מסתכל על ידיים של אנשים וככה הייתי יודע איזה טיפוס הם. אני עדיין עושה את זה לפעמים."
"כשאני לחוצה, אני תמיד שרה את Boulevard of broken dreams, של Green day."
"אני תמיד משיג מה שאני רוצה."
"אני אף פעם לא משיגה מה שאני רוצה."
"עד גיל 12, האמנתי שהארי פוטר אמיתי."
"אף פעם לא הייתה לי חברה הכי טובה."
"אני מאמין באהבה ממבט ראשון."
"ספר לי על החברות הקודמות שלך." אמרתי לפתע, מודעת שזו בכלל לא הייתה עובדה עליי.