המלאך הפרטי שלי – פרק שלושים ושלוש

"אתם, שניכם… שני בוגדים, זה מה שאתם." הוא אמר, ומבטו היה מלא בכעס.
"זה לא נקרא בגידה אם עשיתי את זה מרצון. אני לא רוצה את מולי יותר, אני רוצה אותה. התכוונתי להיפרד ממולי עוד מקודם, פשוט לא מצאתי את הזמן הנכון." מיטשל התקרב צעד אחד יותר קרוב אל טום, מותיר אותי מאחוריו, רועדת מסערת הרגשות שהתחוללה אצלי.
"שקרן. חתיכת שקרן מטונף. היא נתנה לך הכל וככה אתה גומל לה?"
"נתנה לי הכל?! אתה רציני?! כל הזמן הזה שהיינו ביחד היא התפרפרה והלכה להיות עם בנים אחרים! שנינו בגדנו! אתה חושב שהיא מלאך בגלל שעדיין לא ירדת ממנה, ואתה עדיין מקנא בי על זה שלקחתי לך אותה!"
"הרגשות שלי אל מולי נעלמו ברגע שנהפכתם לזוג!"
"ואתה עוד קורא לי שקרן… בחייך, טום. שנינו יודעים שאתה מצפה בכיליון עיניים לרגע הזה שאני ומולי ניפרד."
"אני בכלל לא רוצה את מולי! היא ממזמן לא מעניינת אותי!"
"אז שתתחיל לעניין, כי הבחורה שעכשיו אתה רוצה שייכת לי."
"איזו בחורה?" שאלתי בשקט, לא מעיזה להגיע לטונים המסוכנים שלהם.
"שייכת לך? מה, היא חפץ?! היא תלך עם מי שהיא רוצה!" טום התעלם מהשאלה שלי, למרות שהיה ברור מאליו שהוא שמע אותה, כי גופו זע באי נוחות כאשר שמע אותי.
"היא תלך איתי! עוד לא הבנת?! היא שלי!" פחדתי לבריאותו של מיטשל. ידעתי שהוא חולה אסטמה וכשהוא לחוץ זה מתחיל להשפיע עליו בצורה מסוכנת. לא רציתי לראות אותו עכשיו נחנק ומתפתל על הרצפה בחוסר אונים כאשר טום מעליו צוחק בניצחון.
מעל לפחד למה יקרה לי, פחדתי מה יקרה לו.
אם יש משהו שכרגע אני לא רוצה לאבד, לעולם, זה אותו.
למרות שאני בכלל לא בטוחה שזה אפשרי לאבד משהו שלא שייך לך.
"לי נמאס. תעשו מה שאתם רוצים." אמרתי. לקחתי את התיק שלי וברחתי משם, עדיין נסערת מהריב שהתפוצץ שם.

במשך כל היום התעלמתי משניהם. לא היה לי אכפת כבר. כל מה שרציתי זה לסיים עם הסיפור הזה. כבר לא רציתי לאהוב את מיטשל, לא רציתי לאהוב את טום, לא רציתי אף אחד ולא רציתי שום דבר.
הייתי צריכה זמן לבד. כל החיים שלי הייתי לבד ולא אהבתי את זה. אבל דווקא ברגע שאני הכי צריכה את הלבד הזה, זה נראה כאילו כולם סוגרים עליי ואני פשוט מוקפת באנשים שמצפים ממני להיות שמחה ומאושרת. וכל מה שאני רוצה זה לבכות בחדר, לבדי.
כשהגיע הזמן לריתוק נכנסתי לכיתה והתיישבתי בסוף, מוציאה את הספרי לימוד ופשוט אטמתי את עצמי. בכלל לא שמתי לב למיטשל, שלאט לאט התקרב אליי, עד שהוא התיישב על השולחן כשרגליו נמצאת על הכיסא לידי.
"אנחנו צריכים לדבר." אמר בשקט והתבונן בי.
"לא, אנחנו לא." אמרתי באדישות.
"את לא רוצה לדבר על מה שהיה?" שאל בבלבול.
"לא. מצדי לשכוח."
"אנחנו חייבים לדבר על זה, פאקינג התנשקנו!"
"אז התנשקנו."
"אז… מה אנחנו עכשיו?"
"שני אנשים שהתנשקו?" הרמתי גבה, מנסה להראות לו כמה באמת לא אכפת לי.
"אני… אני נפרדתי ממולי בשבילך, אני רבתי עם החבר הכי טוב שלי בשבילך, אני אמרתי לך שאני אוהב אותך, וכל מה שיש לך להגיד לי זה שאנחנו שני אנשים שהתנשקו?!"
"כן. זה כל מה שיש לי להגיד." אמרתי לאחר דקה של חשיבה.
"את צוחקת עליי!"
"אני נראית צוחקת?"
"מה קרה לך?! איפה הבחורה שעד לפני שלוש שעות התחננה שאני אנשק אותה?!"
"הלכה לאיבוד במעמקי הדיכאון."
"את בדיכאון?" צמצם את עיניו.
"לא. הבחורה שהתחננה שתנשק אותה בדיכאון."
"אבל את והיא זה אותה בחורה."
"לא, אני הבחורה שלא אכפת לה מזה שהתנשקנו. כי זו רק נשיקה."
"אני לא אוהב אותך ככה."
"אני לא אוהבת אותך בשום מצב."
"את משקרת. את אוהבת אותי, את רוצה לנשק אותי, ואת מתחבאת מהרצונות האלו כי את פשוט מפחדת."
"מאיפה לך לדעת? אתה קורא מחשבות?"
"לא, אבל אני מכיר אותך מספיק טו-"
"אתה מכיר אותי משהו כמו שבוע."
"והתחברנו בכזאת רמה, סתכלי איזה יופי."
"איזה יופי? לקחת סמים או מה?"
"מצחיק."
"כזאת אני."
"טוב, כשתחזרי להיות קצת יותר נורמלית – דברי איתי."
"איזה מזל שזה לעולם לא יקרה."
"אני יודע שהבחורה ההיא נמצאת בתוכך. את סתם מפחדת ממה שעומד לקרות."
"תקווה זה דבר טוב, אבל תדע לשים את הגבול. אנחנו רק שני אנשים שבמקרה התנשקו. זה הכל."
"אני יודע שאת סתם משחקת אותה."
"טוב. תמשיך לחשוב ככה. תחיה לך בסרט הקטן והמתוק שלך."
"את נהיית כלבה."
"זה בדיוק הכיוון שלי."
הוא גלגל עיניים והלך לשבת בקצה השני של הכיתה, כמו ילד קטן שרב עם אחיו. לאחר כמה דקות הוא העיף לי מבט. החזרתי לו חיוך צבוע והוא כיווץ את גבותיו. הוא הוציא לי לשון והחזיר את מבטו אל המחברת. צחקקתי ברוע. אולי להיות כלבה זה לא כזה רעיון רע…