המלאך הפרטי שלי – פרק שלוש עשרה

לפתע צלצל פעמון הדלת מלמטה. מיד כיווצתי את הגבות, תוהה מי לעזאזל יכול לבוא לבית היתומים. הסתכלתי על מיטשל, בוחנת את תגובתו לצלצול הפעמון המפתיע. הוא, מצדו, היה עסוק בלהשמיע לעצמו קולות של הקאה בגלל הגילוי המפתיע על המגירות שליד המיטה שלי.
"מיטש! די!" צעקתי בלחש, שולחת אליו מבט תוקפני. הוא חייך אלי בשובבות, מגלגל את עיניו.
"אני נשבעת לך, אם אתה ממשיך לעשות קולות של הקאה לעצמך אני מעיפה אותך לכל הרוחות."
"אני לא אוהב את כל הרוחות, חרא של מקום." התבדח, מחייך חיוך רחב שיניים.
"לא אכפת לי, תסתום את הפה וזהו."
"אם אני אסתום את הפה, לא תוכלי לנשק אותי." אמר בשקט, חיוך ממיס על פניו.
"מ… מה אמרת?" התקרבתי אליו טיפה, לבי פועם בעצמה.
"אם אני אסתום את הפה שלי, לא תוכלי לנשק אותי." חזר על עצמו באיטיות.
"יש לך חברה, סוטה!" קראתי, בדמיוני עולה תמונה שלי ושלו מתנשקים. מבעד לתחושת הגועל הכללית, שיותר כפיתי על עצמי להרגיש אותה מאשר באמת להרגיש גועל, הרגשתי… סוג של… התרגשות. צמרמורת קטנה וכמעט לא מורגשת עברה בגבי, תחושת חמימות כללית בפנים, ואפילו חיוך קטן ובלתי רצוני עלה על פניי.
"בוא, נלך לראות מי בא." פקדתי עליו, מסרבת להאמין שאני באמת מתרגשת מתמונה מטופשת שלי ושלו מתנשקים. מוח מטופש, חייב לגרום לי להסמיק בצורה ניכרת. רק שמיטשל לא יראה… רק שלא ישאל… רק שלא יגרום לי להיות יותר סמוקה מעכשיו…
ירדנו במדרגות, אני מסתכלת כל כמה דקות לאחור, לראות עם מיטשל באמת מאחורי. עדיין לא התרגלתי אליו פה. כל פעם שראיתי אותו מאחורי, יורד עם חיוך שאנן, לבי היה קופץ לרגע, תוהה מה מלך הבצפר עושה אצלי בבית. איכשהו, הוא הפך את הכול ליותר… מואר. זה כאילו הייתה סביבו הילה, שהפכה את הכול לכזה… ישן ומוזנח לידו. כל הזמן חשבתי על מה הוא חושב. מה הוא חושב על החדר שלי, על ה'אחים' שלי, על פרנסיס, על… על בית היתומים, על הכול!

הדבר הראשון שראיתי כשהגעתי לתחתית המדרגות היה את הפרצוף המופתע של פרנסיס. הדבר השני שראיתי היה את הבחורה שעמדה בפתח הדלת. אז הבנתי למה פרנסיס עומדת עם פה פעור לרווחה ולא מציעה לה להיכנס.
הבחורה הזו הייתה מושלמת. מלכת יופי הייתה נראית לידה כמו… חרק על שמשת מכונית. ברצינות. היא הייתה כל מה שאני רציתי להיות. ככה רציתי להיות כשאהיה גדולה. בדיוק כמוה.
היה לה שער ארוך, בלונדיני ושופע. נראה כאילו אלוהים לקח את השער של רפונזל ושיפר אותו בשבילה. ברק מיוחד ומבריק עבר בו, כאילו היה עשוי מזהב טהור. עיניה היו רכות, בצבע טורקיז מעורבב עם ירוק כהה. משהו מיוחד, כזה שרואים פעם בחיים. פניה היו אליפטיות, כאילו מיכאלאנג'לו פיסל אותן במיוחד. היא הייתה גבוהה, אבל לא גבוהה מדי. גבוהה מספיק כדי שהערך העצמי שלה עולה אבל נמוכה מספיק כדי להיראות נשית ליד גברים. גופה היה חטוב, כזה שכל כך מקנאים בו עד שבאמת רוצים למות מרוב קנאה.
זו הייתה מולי, החברה של מיטשל.