המלאך הפרטי שלי – פרק שתיים עשרה

אחרי בערך 15 דקות הגענו לבית היתומים. 15 דקות של שתיקה ארוכה ומביכה, בגלל המשפט המטומטם של מיטשל! איך אני שונאת שבנים הורסים הכול. זה כל כך דפוק! הם לא יכולים פשוט לסתום?? זה כל כך קשה?? תשאירו את הדיבורים לנו ופשוט… תשתקו.
"אני בבית!" קראתי כמו תמיד ונכנסתי ברקיעות רגליים אל בית היתומים. צווחות אושר נשמעו מכל מקום ולפתע עטו עליי 5 זאטוטים עם ידיים… דביקות.
"אדוארד! די עם הדבק! זה לא יוצא מהבגדים!" קראה פרנסיס וניסתה לתפוס את אדוארד הקטן שרץ עם הרובה מים שלו מתחת לשולחן. אני מודה, זה נראה דיי מצחיק לראות את פרנסיס גדולת המימדים רצה אחרי אדוארד הקטנטן. אך היא מיד עצרה כשראתה מי נכנס אחרי: מיטשל.
"היי, פרנסיס." אמרתי בחיוך גדול, מאריכה את שמה.
"היי, איזבל," היא אומרת בקצרה וישר מסתכלת על מיטשל הנבוך, "מי זה?"
"זה… זה מיטשל. אימא שלו בחו'ל אז הצעתי לו לבוא אלינו." אמרתי, משקרת במצח נחושה אליה.
"מיטשל? איזה שם יפה! בן כמה אתה? איך אתה מכיר את איזבל? אתם ידידים או חברים? מתי התחלתם לצאת? איפה הייתה הפגישה הראשונה? אתה אוהב אותה?" שאלה במהירות, המגבת לאדוארד והדבק שלו עדיין בידיה ומבט של עגל בעיניה.
"אממ… מה?" שאל מיטשל כשהוא מסתכל עליי במבט לחוץ.
"אה… אתה מבין, ז-" ניסיתי להשחיל מילה אבל מיד פרנסיס קטעה אותי ואמרה: "היא לא מספרת לי כלום, הילדה. אתה מבין מה אני צריכה לעשות? אני צריכה לשאול אותך את כל זה! אז… מתי אתם חוגגים יום שנה?"
"פרנסיס! אנחנו לא יוצאים!" צעקתי, מחזיקה בשערותיי כעומדת לתלוש אותן. אני באמת אתלוש אותן אם היא תמשיך עם השאלות החטטניות האלו!
"אה… אז ידידים? ממתי? למה את לא מספרת לי כלום?!"
"אנחנו… ידידים, אני מניח." אמר לבסוף מיטשל, כשאני מרפה לאט לאט משערותיי ומסתכלת עליו בפליאה. ידידים?? אנחנו?? וואו. אני ידידה של השטן הפרטי שלי. מעולה. איזה יום נפלא, פשוט מדהים.
"ידידים? איזה יופי! כמה נפלא, הידיד הראשון של בלבל שלנו! ג'ני, תביאי את המצלמה, אני חייבת לצלם את זה!" קראה פרנסיס וג'ני הבלונדינית בעלת עיניי העגל החומות הגדולות שלה הגיעה עם המצלמה הראשונה שאי פעם הומצאה.
"בלבל? באמת?" לחש מיטשל מבלי שפרנסיס המתלהבת תשמע אותו.
"כן, בלבל. יש לך בעיה עם השם חיבה שלי? אתה מוזמן למצוא לי אחד אחר או לסתום את הפה. החלטה שלך." סיננתי, מחמיצה פנים אל המצלמה שג'ני סידרה מולנו. בעדינות היא לחצה על הכפתור עם אצבעותיה השבריריות ופלאש מעוור עיניים הופיע מולנו בהפתעה.
"או, איזה חמודים הם ביחד!" פרנסיס הוציאה את התמונה שלאט אלט התקררה והפכה לבהירה יותר ויותר, עד שיכלו לראות נערה עם שער שחור קופצני, פרצוף זועף בעליל ועיניים ירוקות גדולות שמסתכלות הצידה אל הנער שלידה, שכמובן, נראה מושלם. חיוך שקצת מסתתר בשפתיים אדמדמות, האף קצת מכווץ אבל באופן חמוד, כזה שגורם לך לחייך, ועיניים חומות גדולות זכות שגורמות ללב של כולם לפרפר.
"כמה צפוי, אני נראית כמו גודזילה והוא נראה כמו אל מיוון." מלמלתי לעצמי, מגלגלת את עיניי ולא מודעת שמיטשל שמע אותי.
"אני חושב שאת נראית נורא… חמודה." לחש לי, חיוכו מבצבץ אליי בחציו.
"תפסיק עם החמודה הזו. אני לא חמודה, אני מכוערת. צריך להסגיר אותי רק על השער המוזר שלי."
"אני אוהב את השער שלך. הוא גורם לי… לחייך כל פעם שאני רואה אותו. כמובן שאני תוהה אם השער הזה הוא מן… חומה, מכסה מפני המציאות הנושכת."
"ואני תוהה כמה זמן תפסיק לבלבל את המוח." סיננתי, ועליתי למעלה לחדר, כשקריאותיה הנלהבות של פרנסיס מלוות אותי. שמעתי מאחורי את צעדיו הרועמים של מיטשל, שאיכשהו הפכו לשקטים מאוד.
פתחתי את דלת חדרי בתנופה, נאנחת מרוב עייפות. כמעט וטרקתי את הדלת על מיטשל, הייתי כל כך רגילה לנעול את החיים שלי מאחורי הדלת הלבנה כמו כל יום עד שנזכרתי שמאחורי נמצא הבנאדם שאיתו אני אמורה לחלוק את חיי במשך שנה.
"תודה שנזכרת שאני פה." גיחך ופתח את הדלת, גורר אחריו את תיקו הכבד שבתוכו טמן את כל חייו הישנים.
"מצטערת, התרגלתי לסגור את הדלת ולהישמר מפניי קרבות מים של אדוארד וטומי." מלמלתי בחיוך ביישני שכל כך שנאתי. הרגשתי איך לחיי אדומות, בוערות מאש, כשעיניו החומות סקרו את חדרי.
"מה דעתך על החדר?" שאלתי לבסוף, שפתי התחתונה כבר קיבלה את צורתה של שיניי מרוב שנשכתי בה.
"אני אוהב אותו. הוא מכיל המון." ענה, מעיף מבט אחרון בחדר ומעביר את עיניו אליי.
"מה זאת אומרת?"
"אני יכול לראות מכל פינה מהחדר אותך. אם זה הדפים המבולגנים על השולחן או הבגדים על הרצפה, כל החדר הזה הוא את. ואני אוהב את זה."
"אוקיי… תודה, אני חושבת. אתה יכול להניח את התיק פה, אחר כך תסדר אותו בארון. כמה חוקים על החדר: בחיים אל תיגע במחשב שלי, כי א. הוא שלי, ב'. חצי מהחיים שלי שם. אם אתה רוצה לסדר את החדר, בשמחה, אבל את כל הדפים על השולחן אל תסדר. אני כותבת שם מלא דברים ואז עושה מן ערמה אחת ענקית כזו, זה סוג של יומן. אתה מת אם אתה נוגע במגירות שליד המיטה, יש שם דברים… פרטיים."
"מה זאת אומרת פרטיים?"
"אתה לא רוצה לדעת."
"קדימה, אני סקרן. בחצי מהחדר פה אסור לי לגעת או לראות. רק תגידי לי מה יש במגירות שליד המיטה ואני מבטיח לא לדעת בשום דבר פה."
"אתה באמת רוצה לדעת מה יש שם?" שאלתי בגבה מורמת, יודעת שהוא יתפחלץ אם אני באמת אגלה לו מה יש שם.
"כן, אני באמת רוצה לדעת."
"אוקיי. במגירות ליד המיטה יש את הדברים הנשיים שלי, אם אתה מבין למה אני מתכוונת."
"דברים נשיים?" שאל בפרצוף מעוות בחוסר הבנה. לאחר כמה שניות הבעתו התבהרה ומיד הפכה לנגעלת. הוא הבין למה אני מתכוונת.
"אוקיי, לא הייתי צריך לדעת את זה." אמר, עוצם את עיניו ונאנח עמוקות.
"אמרתי לך." זמזמתי בצהלה, שמחה שבפעם הראשונה בחיי אני יכולה לומר למיטשל דברסון 'אמרתי לך'. אני אוהבת להיות צודקת. ובמיוחד, אני אוהבת להיות צודקת מול מיטשל דברסון. זה כל כך כיף!