המלאך הפרטי שלי – פרק תשע עשרה

למחרת בבוקר התעוררתי בכוחות עצמי. הבית היה שקט, כולם עדיין בשלווה, בשינה רגועה. לרגע אחד הרגשתי כאילו חזרתי אחורה בזמן, לפני שבוע, שהתעוררתי בזמן הזה ונשכבתי במיטה, מהרהרת ביחסים הדפוקים שלי עם אלוהים. ממש דה ז'ה וו. השינוי היחידי שהיה בחדר, או בכלל, בחיים שלי, מהרגע ההוא לרגע הזה, זה מיטשל דברסון.
והזרועות שלו.
רק לאחר כמה דקות ארוכות שמתי לב שזרועות ארוכות ושזופות מחבקות אותי. הנוכל! הוא התכרבל איתי! אמרתי לו לא להתכרבל! איך עכשיו אני יוצאת מהכלא שהוא והזרועות שלו בנו מסביבי…
"תעיף את פאקינג זרועות שלך!" צעקתי בלחש, מתאמצת לא להעיר אותו.
"אבל נעים לי ככה…" הוא מלמל מתוך שינה.
"לא אכפת לי שנעים לך, אני כלואה בזרועות שלך!"
"תני לחבק אותך בשקט, איזבל." הוא לחש, עיניו החומות נפקחות במהירות ומביטות בי בתוכחה. לא יכולתי לזוז, כאילו העיניים שלו כישפו אותו. לאט לאט הוא משך את גופי הצנום אליו, עד שהייתי קרובה אליו. יותר מדי קרובה אליו.
"אתה ער." לחשתי, טובעת בתוך עיניו.
"כבר כמה שעות טובות." הוא חייך מעט, שיניו מבצבצות מבין שפתיו.
"מיטשל?" שאלתי, מרכינה את ראשי ומופתעת לגלות כמה אני באמת קרובה אליו.
"כן, בל?"
"מ… מולי. מולי! יש לך חברה! עוף ממני!" התרחקתי במהירות ממנו, מסתבכת בשמיכה המזורגגת שעטפה את שנינו. נפלתי על הרצפה, מנסה לברוח ממנו עוד ועוד. התרחקתי ממנו, נסוגה אחורה, עד שגבי פגע בקיר.
"תירגעי! את תעירי את כל הבית!" הוא אמר, שומר על טון שקט אך מאיים.
"מה אמרתי לך? מה אמרתי לך?! אמרתי שלא תחבק אותי! אמרתי… אמרתי לך."
"זה לא בשליטתי, בל."
"בטח שזה בשליטתך! אתה היית ער! אתה… אתה רצית לחבק אותי… למה? למה רצית לחבק אותי? מה יש לך ממני?"
"כלום! אין לי כלום, בל."
"אל תגיד לי שאין לך כלום! אנשים שאין להם כלום לא מחבקים את הבנאדם שיושן לצידם! סמכתי עלייך, ביקשתי שלא תיגע בי בלילה. אמרתי לך את זה כמ-"
"מה אכפת לך שחיבקתי אותך?! זה רק חיבוק מסכן! מה אכפת לך שאני אגע בך?!"
"כי… אכפת לי כי… אני לא… ככה! אני לא רוצה שתיגע בי מ… מסיבות אישיות. בסדר? רק… תתרחק ממני."
"את משוגעת. כל הבנות משוגעות. את עם הנגיעות, מולי עם השינה איתך, כולכן פשוט משוגעות. בחיי שעדיף להיות הומו, רק כדי לא לשמוע את כל התלונות והקנאה וה… וה… והמחשבות המפגרות האלו, שאני בוגד בה, שאני נוגע בך בגלל סיבה מיוחדת, שאני דפוק כי אני רוצה מישהי מסוימת, שאני פשוט מטומטם כי בחרתי בה. פשוט חופרות! יוצאת לי הנשמה בגללכן! ככה הדברים, פשוט קבלו אותם! למה לחתור, למה לבדוק כל דבר, למה לא פשוט להירגע ולקבל את הדברים כמו שהם??"
"תירגע, מיטשל. כל הבית ישן. למה לצעוק? פשוט… תירגע."
"אל תגידי לי להירגע. אני לא רוצה להירגע. אני רוצה תשובות!"
"תשובות למה? מה אתה כבר לא יודע? מה כל כך… מטריד אותך?"
"אני רוצה לדעת למה אכפת לך שחיבקתי אותך. למה את כל כך מתרחקת ממני, בוכה ונסערת, כשעד לפני שבוע היית… בנאדם שונה לגמרי."