המסתורית- פרק 13

נופר התעוררה והבחינה בידו של אופק שנחה על בטנה. היא שמה את ידה על ראשה, "מה עשיתי…? אוף" מלמלה. היא הורידה את ידו בזהירות, וקמה. צלצול הפלאפון של אופק הדהד ברחבי החדר. "מממ?" ענה בישנוניות. "אופק?! איפה אתה?" זאת הייתה אימו, היה ניתן לשמוע את קולה הרם מבעד לפלאפון. הוא קם בסערה והתיישב, לפתע הוא נזכר באתמול, "אני… אצל נופר…" ענה. "מי זאת נופר?!" שאלה בבהלה, "יצאת אתמול בלילה שוב? או שזאת מין תקופה שכל יום אחר אתה אצל מישהי אחרת?" המשיכה. אופק הסתכל על נופר וראה שהיא מחזיקה את עצמה בשביל לא לצחוק, הוא חייך חיוך מובך, מיד אחר כך נופר פרצה בצחוק גדול.
"פרפר" מלמלה לעצמה.
"אמא, אני אחזור עוד מעט הביתה, ולא, זאת לא תקופה. שלום" ניתק. "פרפר? ברצינות?" קם גם הוא והלך אל נופר. "פרפר" היא הסכימה, גבה היה מופנה אליו, היא לא הסתובבה. הוא נצמד אליה ונשק לה. היא הפסיקה את מה שעשתה ונאנחה. "אופק…" הסתובבה אליו. הוא הסתכל עליה, לא ענה.
היא הסתובבה בחזרה. "תגיד…" קימטה את מצחה. "מה היה אתמול?" שאלה בביישנות. "מה כבר יכול להיות?" שאל בחיוך. "לא יודעת… תגיד לי אתה" הייתה רצינית.
"ישנו ביחד, לא יותר מזה… נכון?" שאלה אותו בשביל לוודא. "בטח שלא יותר מזה" חייך אליה. "אני לא מאמין שאת חושבת שאני אעשה לך משהו רע" אמר. "לא חשבתי, רציתי לוודא" הסתובבה אליו שוב, הוא היה מולה.
היא ליטפה את פניו. "אני לא רוצה שתיפגע…" אמרה בשקט. "אם אני נשארתי, זה אומר שאני מוכן לקחת סיכון לא?" התקרב אליה, היא הזיזה את ראשה והתחמקה. "נלך?" שאלה אותו. "בואי אליי, נאכל ארוחת בוקר" אמר והסתכל מסביב, "לא נראה לי שאפשר לאכול פה משהו…" חייך אליה. "אני לא חושבת שזה רעיון טוב" התחמקה. "צודקת, זה רעיון מעולה. בואי נלך" התקדם אל עבר היציאה.
"תגידי, זה לא מפחיד לגור לבד?" שאל בסקרנות. "מתרגלים…" ענתה. "את יודעת שאת יכולה לגור איתי" ניסה לשכנע אותה. "אני חושבת שלגור לבד עדיף" חייכה. "בבניין נטוש?" אמר בכעס. "לא נראה לי" המשיך. "מספיק אופק…" אמרה בשקט.
*
"שלום" אופק אמר ונכנס אל ביתו. נופר נשארה מאחור. "בואי כבר" לחש לה ומשך בידה. "אמא, זאת נופר" אמר לאימו שערכה את השולחן. "שלום שלום!" אמרה בהתלהבות. "כבר ראיתי אותך לא?" שאלה בחיוך שהזכיר לה את אופק. "האמת שכן, אבל לא יצא לנו להכיר… נופר" הושיטה את ידה, אך אמא של אופק משכה אותה לחיבוק.
"אמא, שהאוכל יהיה מוכן תקראי לנו" אמר ועלה במדרגות. "אופק, חכה רגע, אתה לא שואל אם היא צריכה עזרה?" אמרה בחיוך מתגרה. אופק גלגל עיניים וירד במדרגות. "אמא, את צריכה עזרה?" שאל אותה. "אני חושבת ש-" ניסתה לומר, "יופי, תודה!" אמר אופק בקול רם ומשך אליו את נופר.