המסתורית- פרק 17

הוא הסתכל עליה עולה במדרגות במהירות.
למה הוא הביך אותה ככה? היא יודעת להסתדר לבד. היא חזקה. היא לא צריכה אותו, היא לא צריכה אף אחד. מה קרה לו? אפילו הוא לא יודע, הוא ניסה לעשות מעשה טוב ובסוף יצא מזה רק רע.
"מה קרה? הכל בסדר?" אתי ניגשה אל אופק וליטפה את פניו. "כן… סתם, רבנו" אמר בשקט.
"תלך לדבר איתה" חייכה אליו אתי. "עוד מעט… שתירגע קצת" אמר וניגש אל המקרר.
צלצול הפלאפון שלו נשמע, 'מור'.
"מור! מה קורה?" אמר בהתלהבות, נראה היה שכל השבוע הזה גרם לו לשכוח אותה. "אופק…" אמרה בשקט. "מה קרה?" נבהל.
"כלום… התגעגעתי לקול שלך…" אמרה, ניתן היה לזהות את החיוך הקטן שהופיע על פניה, קולה היה שונה. הוא היה צרוד מבכי, אך הרבה יותר רגוע.
הוא נזכר שהיא אמרה לו שהיא מעדיפה שבתקופה הזאת עדיף שהם לא יהיו ביחד, במיוחד שאור בסביבה. "מה קורה?" שאל ברצינות. הייתה שתיקה מהצד השני. "מור…?" שאל. "מה עם אור?" המשיך לשאול, אך אף אחד לא ענה. הוא ניתק את הפלאפון.
"מה קורה עם הילדה הזאת?" אתי אמרה בעצב, אופק לא אהב לספר לה יותר מדי. "לא יודע…" אמר, הוא בהה באיזו נקודה לכמה רגעים, לבסוף יצא מהדלת. "הלכתי לבדוק מה איתה…" אמר.
*
"איך היה היום הראשון של בית הספר?" אתי נכנסה לחדרה של נופר בחיוך. נופר התיישבה וחייכה אליה גם היא. "היה די טוב…" שיקרה. "מה עם אופק?" שאלה אתי. נופר נאנחה, "מה הוא סיפר לך?" אמרה ונשכבה. "הוא סיפר שרבתם, הוא לא אמר למה… אופק הוא מהאלה שעושים, לא מדברים" אמרה אתי והסתכלה עליה. "סתם… לא יודעת מה נכנס בו… הוא התחיל להתנהג כמו…" חשבה פעמיים. "אידיוט?" אמרה אתי והחלה לצחוק, נופר הצטרפה.
נופר אהבה אותה, למרות שהן הכירו רק יומיים. החיבור ביניהן היה טוב מאוד, נופר מצאה בה אמא שנייה, וזה… זה דבר שהיה חסר לה מאוד.
"הוא בבית?" נופר שאלה. "הוא הלך לדבר עם מור…" אתי אמרה לה. ליבה של נופר הלם בחוזקה, למה זה קורה לה?
למה אופק הלך למור? שוב הוא חוגג על שתיהן?
"אל תדאגי נופרי, הוא יחזור ותדברו…" חייכה אליה ויצאה מהחדר.
*
לאחר כמה שעות אופק נעמד בחדרה של נופר. "מה?" שאלה בקור. הוא חייך אליה ונשכב לידה. "די נו…" הסתובבה לצד השני. "מה יש לך?" התיישב. "מה יש לי? מה יש לך? למה אתה הולך אל מור? ובכלל, מה יש לך מהיום הזה? אתה מתנהג כמו ילד מטומטם" אמרה בכעס והתיישבה גם היא. הוא הביט בעיניה.
"מור התקשרה אליי…" אמר, "היא לבד, את יודעת מה זה לבד?" שאל אופק. "כן אני יודעת אופק! אני יודעת! כי כל החיים שלי אני לבד!!! כל החיים שלי!" אמרה וקמה מהמיטה כשהדמעות זולגות על פניה. "נופר…" אופק קם והושיט את ידו אליה.