המסתורית- פרק 4

נופר כבר ברחה, עקבותיה נעלמו.
אופק לא הפסיק לחפש אותה, במשך שעה הוא היה בחוץ, אחר כך הוא התייאש ועלה לביתו, מאוכזב שלא המשיך לחפש אחריה.
"איפה היא?" נכנס אל חדרו והתהלך במעגלים. הוא התיישב מול המחשב וניסה לחפש עליה מידע, הוא לא ידע כלום חוץ מאת שמה ואת המראה שלה. "מור?" התקשר אל ידידתו. "מה קורה?" ענתה בנעימות ואפשר היה לשמוע את חיוכה. "אני צריך שתבואי לפה, עכשיו" אמר ברצינות, "שתי דקות אני שם" קולה הפך לרציני והשיחה נותקה.
אופק אהב את מור נורא, במיוחד בגלל שהיא תמיד הייתה שם בשבילו, וזה, זה לא היה מובן מאליו.
"הכל טוב?" שאלה מתנשפת. "זאת נופר" ענה, מור פתחה את עינייה ומבטה הפך לכועס. "אני לא מאמינה, שרצתי את כל הדרך לפה, בשבילה!" לא הצליחה לומר את המשפט ברצף. "זה לא צחוק מור! אני צריך עזרה, אם את לא מוכנה לעזור לי אז תלכי!" אמר והצביע על דלת הכניסה לחדרו, הוא כעס. מור הייתה בהלם, היא בחיים לא ראתה אותו ככה, אולי משום שהוא אף פעם לא אהב מישהי ברצינות. היא התיישבה על מיטתו והסדירה את נשימתה. "אני מצטער" אמר והתיישב לידה, "זה בסדר" חייכה אליו.
"מה קרה?" שאלה אותו, היא רצתה לדעת מהי הסיבה שבגללה באה אליו במהירות. "היא באה אליי, ואז… נישקתי אותה" הפסיק לדבר. מור הייתה בהלם. "אחר כך, היא פשוט ברחה… חיפשתי אותה, אני לא מוצא אותה בשום מקום… תעזרי לי" ביקש ממנה. לא היה לה מה לומר, היא הנהנה. "בוא נלך" אמרה וקמה, הוא קם אחריה.
הם הסתובבו במשך חצי שעה איפה שאופק היה רואה את נופר, או איפה שזכר שהיא הייתה מסתובבת, הם שאלו אנשים אם ראו אותה, אין תשובה.
"איפה היא כבר יכולה להיות?" שאלה מור ונאנחה. אופק נזכר במקום האחרון שבו הם לא חיפשו.
*
"הנה היא!" שמחה מור, אופק עמד שם ולא זז. "תהיי בשקט" אמר והזיז אותה אל הקיר, היא ישבה שם, רגועה. "לך אליה" אמרה לו. "אני לא יודע… אם היא תתחיל לברוח?" חשש אופק. "אופק, אם היא כזאת רגועה, אני בטוחה שהיא התגברה על מה שהיה מקודם" חייכה אליו. הוא חיבק אותה. "תודה" אמר והריח את הבושם שלה, לרגע, הוא לא רצה לעזוב.
*
הוא נשאר שם, מור כבר הלכה מזמן. נופר, נופר ישבה שם וחשבה.