המסתורית- פרק 8
"אני לא מאמין שקראת גם למור!" אופק אמר בכעס בזמן שהיה בדרכו לביתו של איתי. "אין מה לעשות אחי, אני מחכה לך, בוא מהר" אמר לו איתי מהצד השני של הפלאפון וניתק את השיחה.
"לא מאמין" חזר שוב ושם את ידו על פניו.
"היי אופק!" שמע קריאה מהצד השני של הרחוב, הוא הסתובב והופתע לגלות את אור. אופק המשיך ללכת עד לנקודה שבה שניהם נפגשו. "מה קורה?" אור אמר וטפח על שכמו של אופק. "הכל טוב, מה איתך?" ענה לו תוך כדי הליכה. "הכל טוב, אה… אופק" אמר אור, אופק הסתובב וחזר אליו. "מה קורה איתך ועם מור?" שאל בישירות. "לא קורה איתנו כלום, היה בינינו ריב קטן אתמול, זה הכל…" ענה לו והשפיל את מבטו, הוא נזכר בכל הדברים שעשו, כל הרגשות שלו עלו.
"וואלה? נפגשתם אתמול? אצל מי?" אור החל לחשוד. "אצלי" אופק ענה לו.
"אור!" מור צעקה. "טוב, עוד לא סיימנו את השיחה הזו" אור אמר בכעס והלך אל מור.
אופק התקדם במהירות, שלא יתקע במור. הוא לא ידע מה לומר לה, הוא לא ידע מה לעשות.
אור, היה גדול ממור בשנתיים, הוא היה בן שמונה עשרה.
"מה קורה?" מור חיבקה אותו. "הכל טוב…" חייך אליה ונשק לה נשיקה קטנה על השפתיים. "על… על מה דיברתם?" שאלה והכניסה את ידיה לכיסים האחוריים של הג'ינס, זה מה שהיא הייתה עושה שהייתה לחוצה. "סתם, העברנו את הזמן עד שתבואי" חייך אליה והזיז את שיערה.
"אור, על מה דיברתם?" שאלה שוב. "מה זה משנה?" שאל. "לי זה משנה!" אמרה בקול גבוה.
"על הפגישה הקטנטנה שלכם אתמול" אור אמר בהתגרות.
'הוא יודע? לא, אופק לא היה כזה מניאק והיה מספר לו. אז איך הוא כן יודע? אולי הוא יודע והוא משחק בי?' מור קפאה במקומה וחשבה על הדברים האלו.
מור החלה ללכת, לא היה לה כוח לריב איתו, במיוחד אחרי מה שקרה אתמול עם אופק. היא לא ידעה אם כדאי לה לסיים את זה.
"מור, אני מדבר איתך" אמר ותפס בידה. "אתה מכאיב לי" אמרה בשקט, כבר כולם היו בתוך הבית. "מה היה אתמול?" שאל והמשיך לתפוס בידה. היא שתקה. "מה היה אתמול?" שאל בכעס ואחיזתו השתנתה. "אור, אתה מכאיב לי!" צעקה עליו. הוא שיחרר את ידה. "תעני לי, בבקשה…" אמר בשקט והשפיל את מבטו. "התנשקנו טוב?" אמרה והדמעות זלגו מעינייה במהירות. "מה?" הוא הרים את ראשו, עיניו נצצו. "התנשקנו" חזרה שוב. "אני לא מאמין עלייך מור! אני לא מאמין!!! אנחנו ביחד שנה! שנה! ואת רוצה להגיד לי שכל הזמן הזה אתם נפגשתם מאחורי הגב שלי והתנשקתם?!" צעק בכעס, גם הדמעות שלו זלגו.
"לא לא! זה לא היה ככה!" צעקה בבכי. "אז מה זה כן היה?!" שאל בעצב, הוא הוריד את ראשו, "אני לא רוצה לשמוע. אני פשוט… מאוכזב… עצוב… אני… אני… אני שונא אותך!" צעק. "אור…" אמרה בבכי.
תגובות (0)