המסתורית- פרק 9

"אין אור, אין, עוד לא הבנת את זה? אין." אמר בקול חלש, הדמעות של שניהם כבר זלגו בכמויות.
"אני, סמכתי עלייך… למרות שמה שיש בינך לבין אופק לא מוסבר… אני… אהבתי אותך! ואת? את סתם שיחקת בי!" הרים את קולו. "לא! אני לא שיחקתי בך! לא שיחקתי!" היא ניסתה לצעוק, אך לא הצליחה. "די… מזלך שאני בוגר, ולא הולך ומפרק את אופק. אני סיימתי כאן" אמר והלך, נראה ששניהם היום לא ילכו למסיבה.
היא לא הפסיקה לבכות, עוד שנייה היא הרגישה שהיא מתמוטטת, עולמה קורס עליה בשנייה. היא התיישבה על הספסל הקרוב לשביל ומיררה בבכי.
*
"מה קורה עם מור? ראית אותה?" איתי שאל את אופק. "כן… ראיתי את אור ואותה ביחד לפני שבאתי" אופק ענה. "נו אז איפה הם?" איתי שאל בדאגה. "אני לא יודע איתי, אני לא יודע" ענה אופק. "אתה מוכן ללכת לחפש אותם כבר?!" אמר בכעס, אם זה היה תלוי בו הוא היה רץ לבדוק מה איתם, אבל הוא היה צריך להישאר ולבדוק שהכל בסדר.
כשמור ואופק היו רבים, תפקידו של איתי היה לדאוג לשניהם.
אופק נאנח והחל ללכת אל עבר הדלת, הוא יצא מביתו של איתי והמשיך להתקדם אל עבר השביל. "מור!" רץ אליה במהירות. "מה קרה לך?" שאל בדאגה והתיישב לידה. היא נשענה עליו וכיסתה את פניה. "מה קרה מור?" שאל שוב. "נ… נפרדנו" אמרה והבכי גבר. אופק הסתכל על הבניין שהיה ממול וליטף את שיערה, הוא חשב לעצמו שייתן לה קצת זמן ואז ישאל אותה מה קרה ביניהם.
"הוא יודע" אמרה בשקט. "הוא יודע עלינו?" אופק הסתכל עליה. מור הפסיקה להישען עליו, היא הסתכלה עליו. "את סיפרת לו?" שאל. "לא הייתה לי ברירה אופק, הוא ידע שעשינו דברים שהייתי אצלך" אמרה, היא נרגעה קצת.
"בסדר, לא ציפיתי שתסתירי את זה ממנו, אני שמח שסיפרת לו" עודד אותה. היא נשענה עליו שוב, הוא נותן לה תחושות שגויות, הוא אוהבת את נופר, לא אותה.
"זהו? הכל בסדר?" חייך אליה. "לא… אני לא מאמינה שנפרדנו" נזכרה במה שקרה והחלה לבכות שוב. "היי" תפס את פניה בידיו והסתכל על עיניה. "אל תבכי…" ניגב את דמעותיה.
"אור… אני כל כך אוהבת אותך" אמרה ולפתע נישקה אותו, הוא היה מופתע.
הוא הסתכל לצד וראה את נופר עומדת ומסתכלת עליהם, כשקלטה שהסתכל עליה החלה ללכת משם.
"לא, לא, מור" ניתק אותה ממנו. "אני לא יכול…" אמר לה.
"לך אחריה" אישרה לו בחיוך מזוייף. הוא קם מהספסל והתחיל לקרוא בשמה של נופר.
מור חזרה לבכות.