המחלץ… סיום פרק שלישי

היום מתנהל בעצלתיים, אני מנסה להיות מרוכזת למשך שאר השיעורים, אבל נדמה כי המרצים נחושים בדעתם להקשות עלינו.

בהפסקה שרון ואני יוצאות לרחבת הדשא, מנסות להתארגן עם הטיול, אני אצטרך לארוז מזוודה רק בלילה מאוחר, ורק המחשבה על כך גורמת לי להיות יותר עייפה מהשיעורים.
יום הלימודים מסתיים מאוחר, גם אני וגם שרון יוצאות תשושות מהשיעור האחרון, אנחנו צועדות יחד לחניית האוניברסיטה, כשאנחנו מגיעות לרכב אני נשענת על הרכב עם הגב, מתקשה להאמין שהיום הארוך הזה כמעט מגיע לסיומו, שרון לעומתי נראית יותר ערנית, היא מתרגשת לקראת הטיול, והיא מנסה להדביק אותי בהתרגשות שלה, "אל תשכחי לארוז כמה שיותר", היא אומרת לי ומחבקת אותי לאות פרידה, אני מהנהנת, נכנסת לרכב ומתחילה לנסוע לכיוון הדירה.

אני מגיעה לדירה ונכנסת, מעיפה מבט בנייד, לא התקבלו שיחות מדין אני מהרהרת, אני מניחה אותו על השולחן במטבח, מוציאה כוס יין מהארון, מוזגת חצי כוס יין לבן ונכנסת לחדר שינה כדי לארוז.

אני לוגמת מהיין ומניחה את הכוס על השידה, מוציאה את המזוודה האפורה הקטנה ופותחת אותה, אט אט אני מוציאה בגדים מהארון ומתחילה לארוז, בעצם, אני לא ממש יודעת על המסלול, ועל מזג האוויר, לא ביקשתי מידע נוסף, אני חושבת לעצמי, כל כך לא מתאים לי, אני מוציאה שני ג'ינסים, כמה גופיות, לוקחת כמה בגדים ארוכים ללילה, ייתכן שאצטרך גם בגדים חגיגיים יותר ואני מורידה מהקולבים כמה שמלות קצרות.

אני לוקחת את תיק הרחצה הוורוד עם הנקודות הלבנות ומתחילה לארוז את התמרוקים, אני בטוח אצטרך נעלי ספורט ואני מנסה לחפש אותם, הפעם האחרונה שנעלתי אותם הייתה לפני יובלות, אני מוצאת אותם מאחורי הארון, ומנסה לחשוב מה עוד לארוז לשלושה ימים.

המזוודה מוכנה, אני נכנסת לאמבטיה, מתפשטת בזריזות וזורקת את הבגדים לסל כביסה, חופפת ומסתבנת באיטיות, מרגישה את העייפות של היום הארוך, אני כמעט שוכחת את עצמי עד שהמים החמים נגמרים ואני סוגרת את הזרם ומקפצת במהירות מהמקלחון, לובשת את החלוק, ועוטפת את השיער במגבת גדולה.
כשאני יוצאת מהאמבטיה אני יושבת בסלון, מעבירה בין הערוצים, מורידה מעל הראש את המגבת ונותנת לשיער להתייבש באוויר החמים, בינתיים אני מעבירה ערוצים עם השלט, מנסה להתמקד בתוכנית ולא מצליחה, לבסוף אני מכבה את הטלוויזיה וחוזרת לחדר שינה, נרדמת במיטה עם החלוק.

למחרת אני מתעוררת בשש בבוקר, שרון מתקשרת אחרי כמה דקות, "אני עוד מעט אוספת אותך, תהיי מוכנה" היא צועקת לי ומנתקת.
אני מתארגנת במהירות ואחרי פחות מחצי שעה אני ממתינה לשרון בצד הרחוב שמגיעה אחרי כמה דקות.
שרון ואני מתקדמות עם הרכב לרחבת החנייה באוניברסיטה ורואות את כל הקבוצה הולכת ומתגבשת, את חלקם אני מכירה היכרות קלילה מהקורסים, חלקם השתתפו יחד איתי, בודדים אני מכירה מהפעילויות שאני יוזמת באגודה, ושם, ליד כולם, נשען על אחד הרכבים הגדולים, רוב.

שרון מחנה את הרכב ואנחנו יוצאות, אני מסתכלת על רוב ומנסה להיזכר מדוע הפסקנו לצאת, "את רוצה להשאיר את המזוודה שלך ברכב או שתרצי לקחת אותה?" מאחוריי שרון שואלת במתיקות, אני מסתובבת אליה ועושה לה פרצוף, פותחת את הדלת של המושב האחורי להוציא את המזוודה הקטנה שלי, לא היו לי הרבה ברירות, המזוודה של שרון תפסה את כל המקום, קשה לי לחשוב מה היא כבר ארזה לטיול של שלושה ימים, אבל, זאת שרון.

אנחנו מתקדמות עם המזוודות לכיוון הרכבים הגדולים וכבר שומעים את ג'ולי מתחילה לסדר את מקומות הישיבה ברכבים, שרון חוזרת עם מידע לגבי המיקום שלנו ברכבים ואנחנו הולכות לתפוס את המקומות.
הנסיעה לוקחת כשעתיים, נאמר לנו שמדובר במקום מבודד, עם מספר בקתות,לשמחתי הנסיעה עוברת במהירות, אנחנו ברכב עם עוד כמה סטודנטים וכולם מנסים לשער מה יהיה המסלול של הטיול, מתברר שלמעשה פירוט הטיול לא הופץ, המארגנים שמרו אותו בסוד, ועכשיו כולם סקרנים.

מיד כשאנחנו מגיעים מחכה לנו הצוות בכניסה לרחבה, אנחנו יוצאים מהרכבים ופונים לקחת את המזוודות, רוב מגיע לידי ונראה שהוא רוצה לעזור לי עם המזוודה, אני לא ממש מרגישה בנוח, אבל הוא כבר לוקח אותה ולא נותן לי אפשרות לסרב, "אני שמח שהגעת אלכס", אני שומעת אותו אומר לי, "אני מופתעת שאתה משתתף בפעילויות של האוניברסיטה" אני מקניטה אותו, "אני מופתע יותר ממך" הוא מחזיר לי, "האמת היא ששון רשם אותי, והחלטתי בסוף כן להגיע", הוא אומר, "זה בערך גם מה שקרה איתי" אני עונה לו, ושנינו מתקדמים לכיוון הרישום כדי לדעת היכן אנחנו משובצים בבקתות.

"אם אני זוכר נכון, את די פעילה בכל הנושא הזה של טיולים ופעילויות חברתיות" הוא אומר, "אני מהנהנת בהסכמה" "אבל לאחרונה קצת פחות", אני אומרת, "קצת פחות", "חבל" הוא אומר, שרון כבר מחכה לי ליד לוח השיבוצים, שתינו משובצות לבקתה 9, אני לוקחת את המזוודה מרוב ומחייכת אליו בהכרת תודה,ושתינו מתחילות להתקדם לכיוון הבקתה.

כשאנחנו מגיעות אנחנו מגלות בקתה נעימה וחמימה, בכל בקתה יש שני חדרי שינה, שרון נכנסה וכבר התמקמה באחד החדרים, אני הולכת לבדוק את החדר השני ומגלה חדר גדול, עם מיטה רחבה, בצמוד אליו יש מקלחת, מסך פלזמה על הקיר מול המיטה, חלון כפול מהרצפה ועד לתקרה, "נו, אז איך החדר" שרון נכנסת ומיד נשכבת על המיטה הגדולה, "אני יכולה לחיות עם זה" אני עונה לה בהתנשאות ומחייכת, אני מניחה את המזוודה ופותחת אותה כדי לקחת כמה בגדים חדשים, "אנחנו צריכות להתרענן ולהתייצב בכניסה בארבעים הדקות הקרובות" אני אומרת לה, "או, הנה אלכס היוזמת" היא עונה לי ומדלגת אל החדר שלה, "אל דאגה, אני אהיה מוכנה עוד לפנייך היא צועקת לי מהחדר ואני מגחכת, שתינו מאחרות כרוניות.

אחרי טיפה יותר מחצי שעה כולנו מתכנסים ברחבת ההחניה, מחלקים לנו את לוח הזמנים הצפוי לנו לשלושת הימים הקרובים, הם הצליחו לשלב פעילויות, טיפוס, ברביקיו, שעות פנאי, "לא הייתי יכולה לארגן את זה יותר טוב מהם" אני חושבת לעצמי.
"אז מה את חושבת על הלו"ז בינתיים גברת רום?" אני שומעת את רוב עומד לידי עם התוכניה ונראה מתעניין, אני מחייכת, "אני חושבת שהם עומדים בציפיות שלי בינתיים" אני עונה, והוא צוחק, מהצד אני קולטת את שרון מסתכלת עליי ומצמצמת את העיניים, "אני בוודאי כבר אקבל ממנה נזיפה" אני חושבת לעצמי.

אנחנו מתחלקים לקבוצה של שישה משתתפים ומתחילים להתקדם לכיוון הפארק, השעה עדיין יחסית מוקדמת, בפארק ממתינים לנו שולחנות עם שתייה חמה וקרה, כמה מאפים, כריכים, אני מתקרבת לאחד השולחנות במטרה להכין לעצמי שתייה חמה, בזמן שאני מערבבת את הסוכר בכוס רוב מגיע מאחורי, "גנבתי כמה עוגיות, אני מוכן להתחלק איתך אם תבקשי יפה" הוא אומר לי, אני צוחקת ולוקחת ממנו עוגיה.

אחרי ארוחת הבוקר כולנו מקבלים את מסלול הטיפוס, שרון ואני לא משובצות ביחד, אבל אני רואה שאני יחד עם רוב, ועם עוד כמה סטודנטים, "את חושבת שהוא תיכנן את זה כך שאתם תהיו ביחד במקצה הראשון של הטיול?" אני שומעת את שרון, "אני לא יודעת, אבל האמת היא שכרגע, לא ממש איכפת לי" אני עונה לה, אני מצטרפת לקבוצה וכולנו מקבלים את מסלול הטיפוס, כל הקבוצות מתמקמות בנקודת הפתיחה, כולם נראים מוכנים לצאת למקצה הראשון, מוכנים לתחילת הטיול, אני מוציאה לרגע את הנייד מהכיס של הג'קט, אין שיחות שלא נענו, אין שיחות מדין, אני מהרהרת, אני מחזירה את הנייד לכיס והולכת ונעמדת ליד רוב שמחייך אליי, "אני מקווה שאת בכושר אלכס רום, שמעתי שהמקצה קשה".