הנער שחיי בזיכרונות (פרק אחד עשרה- קניבליזם של סתיו)

פרק אחד עשרה- קניבליזם של סתיו
אני לא מבין את הזה." ירה מייק, אני כבר לא הבנתי איך אפשר להסביר לו את היצירה המסכנה הזאת.
"אין מה להבין, דאלי הושפע מאוד מפרויד, הציור בעצם מתאר את התאוריה של פרויד! זה סוג של קניבליות, בגלל שבשנים האלה הייתה המלחמה זה מתאר את הצביעות בסביבה, בגלל זה גם קוראים לציור קניבליזם של סתיו, הבנת?" שאלתי וכבר איבדתי תקווה לחלוטין.
"אלוהים ג'ו! איזה מלחמה, איזה קניבליזם? אני רואה כפית מזלג וזבובים." אמר מגן על עצמו. לקחתי מרקר צהוב, שהפך מזמן לירוק בגלל העט והתחלתי למתוח קווים על התמונה שהדפסתי.
"ראה? זה גבר, זאת אישה והם אוכלים אחד את השני!" צעקתי, לא רציתי להראות אגרסיבית עם מייק אבל הוא הרג אותי, לא חשוב כמה פעמים אני מנסה ללמד אותו משהוא הוא יושב בצורה האדישה שלו ולא מקבל את המידע שאני מנסה לעבור לו.

"אה, ואיך זה קשור למלחמה, הם אוכלים אחד את השני ו-?" רציתי לשבור את הראש שלו על השולחן כך שאוכל להבין בעזרת מה הוא חשב כעת, אך נשמתי בשיניים חורקות ושתקתי.

"אתה הקשבת בכלל למאה פעם שהסברתי את זה?" שאלתי והבנתי שהוא בכלל לא מקשיב לי.
"כן, הקשבתי אבל אני לא ראיתי." אמר להגנתו והרים את התמונה כאילו עכשיו הבין הכול.
"בקרוב באמת לא תראה." איימתי עליו במבט מלא שנאה.
"תנשמי! אני רק צחקתי, אגב, אלי לא אמורה להגיע?" שאל ההתייחסות והבנתי הכול, מאז שהוא ואלי דברו עברו שבועיים. אני ידעתי למה הם לא מדברים. אבל אלי ניסתה להסתיר את זה, במיוחד שאחרי הערב ההוא במועדון כולנו השתתקנו ואף אחד כבר לא מדבר על אלי כמו שדברנו אז.

"לא, מייק אני חושבת שכדי שתתחיל לברר עם עצמך מה אתה מרגיש כלפי אלי." אמרתי למייק והוא הביט על הציור ולא הוציא מילה.
"יודע מה, דבר איתי, אני מנסה לעזור." ציינתי הכעס.
"אני לא רוצה לאבד אותה, אני לא רוצה שכל מה שיש בין שלושתנו יהפוך לכלום, אני לא רוצה שהחבורה שלנו תתפרק מדבר כזה!" זה הטריד אותו המון זמן, חייכתי לעברו והוא נשם עמוק כאילו נרגע מעט. "אבל הכול כבר אבוד, לפחות אם תנסה היא תחזור." ואז צלצל הפעמון בראשי. "רגע, אז אתה כן מרגיש כלפי אלי משהו?!" פלטתי רגע אחרי במין עיקוב וחיוך הופיע על פני. מייק הפך ליותר אדום מהרגיל וניסה להסתיר את עיניו הכהות שהתמלאו במבוכה.
"לא אמרתי את זה…" לחש, "לא הייתה צריך הכול כתוב לך על המצח, רגע-" הזזתי לו את הפוני וקראתי בקול רם :" כן כתוב כאן בברור אני 'דלוק על אלי'."
"אני לא דלוק אליה. "נחר מייק ואז חזר על עצמו, "אני אוהב אותה." לא יכולתי שלא להתפרץ במין התרגשות. רציתי לקחת אתו ואת אלי ולסגור אותם בחדר לכמה ימים. אבל התאפקתי. לא עכשיו, חשבתי במחי הזדוני. זה מוקדם מידי.
"אז מתי הבנת שאתה אוהב את אלי?" שאלתי בחיוך זדוני, מחקה מנחה שעשועון.
"אז מתי הפך להיות פסיכולוגית?" הוא נשמע כועס.
"תירגע, אני כמו כספת לא יוציאו ממני כלום." פלטתי והתחלתי לקפץ במקומי כאילו זכיתי בלוטו.
"אז מתי? מתי תגיד לה?" שאלתי ומייק עדיין היה אדום מתמיד הוא העביר את ידיו בשיעור הבלונדיני ונראה כאילו חושמל.
"אני לא מוכן לזה. היא אמרה לי מה היא מרגישה ואני אמרתי לה שאני לא אוהב אותה. כל כך רציתי להגיד לה את האמת אבל אז הייתי עם לרה ולא רציתי לפגוע בה, ומאז אני דיי בטח שהיא התחילה לשנוא אותי."
"היא לא שונאת אותך, טיפש! אי אפשר שלא לאהוב יצור כמוך, תתקשר אליה. תקבע להיפגש כמובן שזה היה מביך אבל כשהיה לכם ילד קטן ויפה תביאו אותו לי, אני כבר מחכה שנים שהיה לי כזה בן יפה." פלטתי ולא יכולתי שלא לחייך, כל פעם שאלי ומייק עמדו קרובים ראיתי אותם כמו איזה זוג אלים יוונים מאיזה תמונה של צייר מפורסם, הם היו יותר ממושלמים. הכול היה אצלם מושלם. השער, העיניים וגובה, הכול! ואם לשלב את שתי האנשים האלה לא יכולתי להתאפק לראות את התוצאה.
"מה אני נראה לך יצור ילדים בע"מ? "
"מספיק קרוב, אני לא רוצה על התינוק שלי 'הפקות מייק ואלי בע"מ', אני רוצה לגדל אותו בשקר שהוא הבן הביולוגי שלי." אמרתי בטון תחמני והוא צחק את הצחוק המובך שלו שגרם לי לרצות עוד יותר שהם היו ביחד.
"אני לא חושב הוא יאמין לך." אמר מייק ואני שדרתי לעברו אותות אזהרה.
"למה? אני לא מספיק יפה שהיה לי ילד מושלם ?" צחקתי לעברו והוא כבר היה שקוע בחיפוש תשובה שלא תגרור אחריה אגרוף בפרצוף היפה שלו, אבל בנינו בחיים לא הייתי פוגעת בפנים האלה, זה כמו אוצר לציירת כמוני.

מייק הצליח להבין אתה יצירה 'קניבליזם של סתיו' והרגשתי מרוצה. לא כל יום מייק מבין משהו בשיעורי אומנות, כמובן שבמתמטיקה אנגלית אזרחות ופיזיקה הוא עוקף אותי על רגל אחת אבל כאן אני שולטת.
"ג'ו?" הסתובבתי וראיתי את סאם עומד מאחורי, הוא הביט בי והתקרב לעברנו.
"הי סאם, מה קורה?" שאלתי והוא התיישב על הספסל לצידינו.
"הכול בסדר, אתך?" שאל עניתי מהר והוא הביט במייק שהתחיל לשקוע במחשבה על הציור 'דיוקן עצמי' של דודו. "חבר שלך?" שאל והביט במייק מבוכה. מייק הרם את ראשו מהספר והביט בי במעט תהייה. "לא חבר-חבר, חבר הכי טוב." תיקן אותו.
"נעים להכיר אני סאם, לומד בי"א שש, ביוטכנולוגיה." הציג את עצמו באופן יותר מידי רשמי.
"כן, אני זוכר אותך הלכנו למבחני מעבר ביחד בכיתה ט', זוכר מתמטיקה?" אמר מייק והם התחילו בשיחת חנונים שלהם על משוואות ריבועיות ושורשים למיניהם.
"חשבתי שהלכת למחשבים… אתה פשוט גאון בחיים שלא לא הבנתי את החומר הזה כל כך מהר." אמר סאם ומייק התחיל לפרט למה לא בחר במגמת מחשבים ואני כהרגלי פשוט ישבתי בשיחת החנונים שלהם.
"אנחנו משעממים אותך?" שאל סאם כשנחרתי בפעם השביעית. "כן, מאוד. אפשר להחליף נושא?" שאלתי וסאם הביט בי בעיניו, הן היו ירוקות וחמימות כאילו שידרו חום ואהבה בכל פעם שרק הביטו בהן.
"להחליף נושא לפעם הזאת שהרבץ לי עד מוות? אני זוכר כשחזרתי הביתה ואימא שלי הלכה והתלוננה לסבתא שלך, זה היה מפחד." צחק סאם ומייק נראה מופתע.
"אתם מכירים לפני הלימודים כאן?" שאל מייק ונראה קצת משועשע.
"כן, היינו ביחד בבית הספר היסודי ובגן. היא ישבה איתי בערך כל החיים ולא זכרה אותי." אמר בתדהמה סאם, כאילו זה חקר אתו איך המוח שלי חושב.
"לא אפשרי, היא זוכרת כל אדם שזז, וכשאני אומר כל אדם, היא אפילו זיהתה איזה אונס שכתבו עליו באינטרנט, לצערנו היא צעקה את זה חזק מידי אז…" אמר מייק וסאם צחקו, לא ידעתי לאין לקבור את עצמי.
"אם כל הכבוד לא יכולתי אז אפילו לזהות את עצמי, חוץ מזה השתנתה מכיתה ח'." הגנתי על עצמי וסאם חייך אלי.
"בכיתה ח' היה לו גשר ופלטה, לפחות עכשיו יש תוצאות…" אמרתי והוא לא התבייש לחייך בשיניו המדהימות.
"ברור שיש, היה לי את הגשר הזה עד סוף י'. " אמר והמשכנו את השיחה עד ששוב עלה הזיכרון הזה עם 'הגברת השמנה בשמלה' ו'גבר גברבר' שהיה הסיפור הכי טיפשי של ילדים מפגרים בכיתה ב'.
צלצול טלפון קטע את השיחה שלנו, עניתי מהר.
"כן?" שאלתי בטון חיובי כשסאם ומייק מתחילים להחליף סיפורים אלי ועל הפעמים הכי מפדחות שהיו לי בחיים.
"ג'ו, יש סיכוי שנדבר?" הבטתי בטלפון ולא זיהיתי את ממספר.
"מי זה?" שאלתי אפילו שהתחלתי לנחש מי זה.
"זה ניר, אני צריך לדבר אתך, זה אפשרי?" שאל, התרחקתי מעט מהקבוצה, הם התחילו לספר על היום שהכרזתי מרדף אחרי סאם כשקראתי לו 'החזרזיר הקטן'.
"כן, בטח." פלטתי מבלי לחשוב. טיפשה, טיפשה! חזרתי על עצמי ורציתי להיקבר חייה.
"מעולה, את יכולה לבוא עכשיו? " שאל ולרגע לא הבנתי מה הוא רוצה כל כך להגיד לי.

נפרדתי מהם כשסאם התחיל לספר למייק על היום שהצעתי לו סלט כי זה היה 'דיאטטי', הייתי ילדה קטנה ומרושעת בכיתה א' ואני זוכרת את זה היטב, חבל שאחר כך הוא התחיל להתעלם ממני.

כשנכנסתי לבית של גברת טומסון היא הייתה בסלון וצפתה בטלוויזיה שלה, באיזה טלנובלה טורקית. "כמה נפלא שאת כאן!" הצהירה גברת טומסון ונתנה לי להיכנס, ניר לא היה באופק אז הקפתי אותה, מברכת אותה לשלום ושואלת איפה ניר.
"ניר? הוא בדיוק הלך לקנות משהו, הוא פלט משהו על 'אני אחזור עוד מעט אל תחכי לי'." אמרה גברת טומסון והפנתה אותי לחדר האורחים, החדר של ניר.
החדר של ניר היה חדר שקירותיו היו לבנים לחלוטין, לא היה שום סימן חיים בחדר, החדר היה שלול מנוכחות, כאילו עדיין היה חדר האורחים של גברת טומסון. רק שהפעם היו חמישה מדפים עמוסים בספרים על המדפים ומחשב נייד דיי ישן שעליו היו המוני ניירות.
'אני אוהב לכתוב' הוא אמר פעם, אולי הוא כותב משהו? חשבתי, עברת על הרמות הדפים כשכמה שורות נזרקו לתוך עיני.
' הוא לא הבין, אבל היא גרמה לו להרגיש, היא גרמה לו להרגיש קיים. עיניה היו בוהקות כשמש מלאות אור כזה שהוא בחיים לא ראה, והוא לא רצה שהיא תדע, תדע עד כמה הוא לא שווה את כל האור שהיא נותנת לו. כל חיוך בעל גומה אחת, כל פעם ששיערה הבהיר פירק הכול, וזה גרם לו לחשוב כמה היא מיוחדת כמה היא מאירה על חיו. הוא הביט בה ורצה להגיד מה עומד בלבו, אך רק ממבט אחד הבין כמה הוא אוהב את המבט הזה ולא רצה לפגוע בו, והבנתי שאני-'
"זה קצת אישי…" הסתובבתי וראיתי את ניר, הוא הניח שני זרי וורדים לבנים ולקח את הדפים מידי. "אני מצטערת." אמרתי במבוכה, לא מעזה להביט בעינו.
"זה בסדר," פלט ועיניו נראו שוב אפלות כל כך, קיוויתי שהוא לפחות יביט במצח שלי כהרגלו אבל הוא אפילו לא יכול להביט בי. "את רוצה לצאת לסיבוב?" שאל, מחזיק את ידי ולא הבנתי לאין הוא רוצה להוביל אותי.