הנער שחיי מהזיכרונות (פרק שמונה עשרה- חולים מהרגשות)

פרק 18
ג'ו
אף פעם לא רציתי להודות בזה, הייתי עם סאם כבר חודש, היה לי טוב אתו, הוא היה נוח, בטוח, אפילו על העיניים המסוכנות. ידעתי שהלב שלי כבר אצל משהו אחר, זה היה הדבר הכי שנוא עלי. חלק ממני נמצא בידיו של ניר, לא רציתי לסכן את המערכת יחסים שלי בשביל משהו שרק חושב שיש לו רגשות כלפי, אני לא מפגרת. אומנם אני עדיין מאוהבת בו, אבל לא איבדתי את הראש סופית, סאם חמוד, הוא נוח לי, הוא יגרום לי לשכוח אותו.

"ניר, אני כבר לא מרגישה כלום אלייך, אתה יכול להרגיש בוטח בזה. בקשר למה שאתה מרגיש, אתה גם לא בטוח בזה." שיקרתי מבלי למצמץ, לא יכולתי לשקר לעצמי כי אני לא רוצה להיות אם משהו שרק מבטיח לי, אני רוצה להמשיך אלה למערכת יחסים ראשונה בטוחה ולא עם משהו לא בטוח שמתנהג כמו ילדה סנובית במחזור.
"אל תגידי לי מה להרגיש." אמר בחצי חיוך כאילו ניסה להתנקם בי. "חברים?" שאל לבסוף. "חברים." לא חשבתי שאני אצליח להוציא מזה משהו אבל רציתי שניר יישאר שם, אהבתי לצפות בו, הוא היה כמו המודל שלי, ואני אהבתי לצפות בעיניו אהבתי את הכול בו וזה הרג אותי.

הוא נכנס הביתה ואני נשארתי שם, תוהה כמה עיניו התמלאו באפלה בזמן שלא דיברנו, הן היו כעט שחורות ולא כחולות כמו שהכרתי.
"נו, דיברת עם ניר?" אמיל דחפה את האף שלה, שוב.
"כן," נחרתי לעברה מתחילה לחפש משהו לשים מעלי, היה לי קר כמו שלא היה לי אי פעם. "את נראית חיוורת, קרה משהו?" שאלה אמיל, היא התיישבה ציידי ואני שמתי מלי עוד עליונת מצמר.
"חם בחוץ, למה את שמה עליונת?" שאלה ושמה את ידה על מצחי. "יש לך חום." הודיע רשמית והלכה מהחדר. "קחי את זה." היא זרקה לעברי כמה תרופות ודאגה שאבלע כמות מסוכנת.

"יש לי בחילה." הודעתי, היא מלמלה משהו כמו 'איפה המדד חום שלי' ויצא כסערה מהחדר. "היא דחפה לפי מדד חום והביטה בי בפלאה. " 38 מעלות, לכי לישון, אני אלך לקנות דבש." אמרה מהר. התיישבתי במיטה, עיניי התמלאו בחשכה, נרדמתי.

אני לא בטוחה מה הייתה השעה, אבל היה לי קר מתמיד, אהבתי כשהיה לי קר, אבל עכשיו קפאתי ולא אהבתי את זה, הידיים שלי רעדו וכנראה קמתי בלילה. צ'ופר ישן לידי במיטה, הוא נופף בזנב שלו על פניי וילל כמה פעמים. "כן, אני לא מרגישה טוב." הודעתי לו והוא הלך על הבטן שלי הוציא את כפות ידו על פני, כאילו מנסה לעשות קסם. "מכשף קטן שלי." מלמלתי לעברו והרמתי אותו אל פניי. הוא ילל כמה פעמים, והנחתי אותו, מרוממת מהמיטה והולכת כמו זומבי למטבח.

החיפושים אחרי אוכל, היה דבר דיי מבאס, המקרר היה ריק כהרגלו ממשהו אכיל ונשארו משהו כמו חצי מלון, קצת אפרסקים ויוגורט אפס אחוז שומן. רציתי למות.
'ער?' שלחתי הודעה לסאם, אבל הוא כנראה ישן כמו היפיפייה הנרדמת כהרגלו, הוא מתמיד נרדם בסביבות עשר וחצי. 'ערה?' שלחתי לאלי היא לא ענתה זה היה סימן שהיא לא ערה בכלל, גם מייק היה עוד ניסיון כושל אבל היה לי משעמם, הבטתי דרך החלון וראיתי שיש אור דרך התריסים של ניר. 'ער?' שלחתי לו ושמעתי את הצליל של ההודעה אצלו בחדר.
'כן, למה את ערה?' שלח חזרה כפחות מכמה דקות. 'קר לי וממש משעמם לי, יש עצות?' שלחתי לעברו ושמתי שמשהו נפל על הרצפה אצלו בחדר. "לעזאזל!" הוא צעק מהחדר שלו ותהיתי מה קרה. 'אם את תוהה, המחשב שלי נפל, עצות? אני חושב שכדי שתנסי לישון.' שלח ולא רציתי להפריע לו יותר, אבל בכל זאת שלחתי את ההודעה הזאת. 'אבל משמשעמם לי ואני לא מצליחה לישון, אולי תשלח לי משהוא לקרוא?' לקח לו יותר מרבע שעה לשלוח לי הודעה כתגובה. 'משהו לקרוא? מה אני ספרייה? אני יכול לשלוח לך משהו שהתחלתי לכתוב, חוץ מזה לילה טוב.' חיכיתי כמה דקות למייל מניר, ואז קיבלתי אותו, לקחתי את המחשב נייד שלי והתחלתי לקרוא.

'צורות משונות בחיים נתפסות אצלם כאל תחושות: שנאה, אהבה, קנאה, חמדנות, אף פעם לא חוויתי תחושות שונות ומגוונות כל כך, איך אפשר להבין שהתחושה העוברת בנו כעת היא חמדנות? או שנאה? אולי השנאה כי בעצם עצב או כעס בלתי נשלט שגורם ללבנו להסיק מסקנות? אולי אהבה היא בעצם עוד תחושת תשוקה שגורמת לבלבול? אם כול האמת כול התחושות זה בלוף אחד גדול, אי אפשר להבין מה עובר אצל אדם בראש כי הוא בעצמו לא יודע מה עובר בראשו, יש מיליון מחשבות ,מיליון הרגשות שונות וזה שאנשים נוהגים להגיד: 'אני כועס', 'אני עצבני', זה רק מוכיח עד כמה הם לא מבינים שתחושות הן רק שקר המסביר את המחשבות הנסתרות בלבנו…'

סיימתי את כל הסיפור בפחות משעה, זה היה סיפור על המוות שמחפש תחושות והרגשות אנושיות ולעזאזל זה היה מעניין! אף פעם לא חשבתי שהמוות יכול להיות ריקני כל כך וכשהוא לקח את חיינו הוא גם קיבל הרגשות שנות שהיו לאותו אדם. הוא לא הבין את התחושות האלה וניסה לחקור אותן באמצעות ספרים ועצם התחיל לחשוב כמונו אבל לא הבין אתנו. וזה צודק כי אנחנו לא יודעים מה אנחנו מרגישים, ואיך אנחנו מרגישים אנחנו אומרים שאנחנו עצובים או שמחים אבל זה ששקר אחד גדל, תחושות זה רק למראה עין, אף אדם לא יכול לשלוט בעצמו לא משנה כמה אבנים יזרקו על גבו, אולי התחושה היחידית שאנחנו באמת יכולים לחוש היא ריקנות.
עצמתי את עיניי, מתחילה לתהות מה המוות יקבל ממני.

"אני חושבת שאני אקח אותה לבית חולים אם החום לא ירד." עצמתי את עיני, ידעתי שאין לי על מה לדאוג כשהוא כאן שומר עלי.