הסוד – פרק 28

הסוד
פרק 28:

לאחר לילה שבקושי נירדמתי התעוררתי בשש בבוקר. כולם ישנו ואני קמתי ממיטתי לא לפני שהסתכלתי על אוסטין. נאנחתי בשקט ונכנסתי למקלחת. התקלחתי מהר וצחצחתי שיניים.לבשתי שורט שחור וגופיה לבנה מעל. יצאתי למרפסת כי לא היה לי משהו אחר לעשות. כולם ישנים אז מה אני אעשה בחדר? חדר האוכל עדיין סגור והוא נפתח רק בשבע וחצי. הוצאתי את הפלאפון מהכיס האחורי והדלקתי אותו. ראיתי על הצג את התמונה שלי ושל אוסטין בבריתה של ליה. נשמתי עמוק ונכנסתי לכל התמונות שלנו ביחד. חייכתי כשראיתי תמונה מצחיקה שלי ושלו כשאנחנו על המיטה שלי. הרגשתי דמעה קטנה וניגבתי אותה מיד. למרות שהוא עזב אותי אני עדיין אוהבת אותו. אני עדיין רוצה לבוא ופשוט לנשק אותו. אני רוצה את החיבוקים החמים שלו.. אני רוצה הכל בחזרה… ראיתי את אוסטין קם ממיטתו מה שגרם לליבי לפעום במהרה. הוא הביט על המיטה שלי ושל אשלי בבילבול. הוא לקח את הפלאפון שלו ובדק משהו ומיד אחר כך הלך למקלחת. נאנחתי קלות והמשכתי לשבת על הכיסא במרפסת. כעבור בערך חמש דקות ראיתי את הדלת של המרפסת נפתחת ואת אוסטין נכנס. "או – סליחה לא ידעתי" אמר ובא לצאת. "זה בסדר.." אמרתי בשקט וקמתי ממקומי כשאני מושכת באפי. "בכית?" שאל כשהוא הביט בפניי לפני שיצאתי מהחדר. הסתובבתי אליו והיינו נורא אבל נורא קרובים. "למה אתה שואל אותי את זה בכלל?" שאלתי בכאב. הוא יודע שקשה לי. הוא נאנח בעצב והביט בי "אני מצטער -" התחיל לומר אבל הנדתי את ראשי מצד לצד. לא רציתי לשמוע עוד. "עזוב.." אמרתי בכאב "תתרחק ממני כמה שיותר.. אני לא יכולה ככה" אמרתי והרגשתי את הגוש בגרוני. לפני שדמעה נפלה מעיניי עזבתי את המרפסת ונכנסתי לחדר. "קייל ואשלי קומו" הערתי אותם כשראיתי שהשעה שבע וחצי. הם נאנחו והתארגנו וארבעתנו הלכנו לאכול.

***

"כולם אורזים היום את המזוודות. הטיול מסתיים היום. הייתה לנו בעיה עם האוטובוסים" אמר המנהל בחדר האוכל וכולם התלוננו. אני ישבתי בשקט כי לא באמת היה לי אכפת. חצי מהטיול גם ככה נהרס. "איזה עצבים" אמרה אשלי וזרקה את המזלג על הצלחת. נבהלתי והבטתי בה. "איזה אושר.." מלמלתי בשקט. הרגשתי כאילו לקחו לי משהו נורא חשוב בחיים.. טוב.. אוסטין באמת חשוב לי. וזה שהוא יושב מולי ובאותו חדר איתי לא עושה לי טוב בכלל. הגענו לחדר והתחלנו לארוז. "מישהו ראה את הקונסילר שלי?" שאלה אשלי וחיפשה אותו. רק זה מעניין אותה. קייל הושיט לה את הקונסילר והמשיך לארוז. הכל היה כל כך שקט מהצד שלי ושל אוסטין. זה היה כל כך קשה. "איפה החולצה השחורה שלי?" שאלתי והבטתי על אשלי "איזה?" שאלה "שאני ישנה איתה" אמרתי בשקט. אוסטין הושיט לי אותה "סליחה.." אמר בשקט. את החולצה השחורה קיבלתי מאוסטין כשהלכתי לישון אצלו יום אחד. היא נורא ארוכה ותמיד נשאר עליה ריח של הבושם של אוסטין כי הוא תמיד היה מחבק אותי בלילה. אז כנראה הוא לקח אותה בלי כוונה בגלל שהוא התבלבל. לאחר שסיימנו יצאנו לאטובוסים. הפעם נסענו באוטובוסים ולא בקראוון מה שגרם לי לשמוח.

***

"ביי" אמרתי לאשלי וקייל וחיבקתי אותם. התחלתי ללכת לביתי לבד כשאוסטין הולך בעקבותי מאחורי. לא היה לי נעים. באמת. "מור" שמעתי אותו קורא בקולי, התעלמתי. "מור" קרא יותר חזק. נעצרתי במקומי והבטתי בו. "תחכי לי" אמר ולפני שהספיק להתקדם אליי הפנתי את גבי והמשכתי ללכת. הגברתי את הליכתי וכשסוף סוף הגעתי לביתי ניסיתי להוציא את המפתח מהתיק אבל לא כל כך הצלחתי. אוסטין כבר הספיק להתקדם אליי לגמרי ולהביט בי. כשהוצאתי את המפתח באתי לפתוח את דלת ביתי אבל אוסטין מנע ממני והתיק שלי נפל מידיי. "מה אתה רוצה?? אני לא מבינה, אתה עוזב אותי ומתנהג כאילו עברנו ריב קטן שעוד שנייה נשלים. תחליט כבר" צעקתי עליו ודמעות ירדו מעיניי. "להגיד לך מה אני באמת רוצה?" הוא שאל והתקרב אליי. לא עניתי. הוא המשיך להתקרב ואני רק הלכתי אחורה עד שהרגשתי את הדלת מאחוריי. הוא שם את ידו מעל ראשי ואת השנייה על מותני. "דיי כבר" מלמלתי. הוא רכן אליי "אני רוצה אותך" לחש לאוזני. "שקרן" צעקתי וניסיתי לדחוף אותו אבל ללא הצלחה. "תביני אותי בבקשה. ניפרדתי ממך בגלל שלא רציתי שתסבלי בגללי ובגלל הבעיות שלי" אמר והחזיק בלחיי עם ידיו כשאני לא מפסיקה לבכות. "אני גם ככה פגועה עכשיו" אמרתי ואוסטין נאנח בכאב. הוא לא ידע מה להגיד. הרגשתי את כל גופי רועד. "אז מה עכשיו?" שאלתי. "אני חייב שתדברי איתי. שתמשיכי להיות איתי בלי שאחרים יראו. אני חייב" אמר בכנות והביט בעיניי. "אני לא יכולה ככה" אמרתי והבכי שלי התגבר. הוא שתק ולאט לאט הדמעות שלי התחילו להיפסק. תפסתי בצווארון חולצתו של אוסטין ומשכתי אותו לנשיקה. הוא הרים אותי ורגליי היו סביב מותניו. נישקנו בתשוקה, בחוזקה. נשיקה ששנינו רצינו ביומיים האחרונים. אוסטין לקח מידיי את המפתח של הבית ופתח את הדלת עם ידו הפנויה כשהשניה מחזיקה את גבי. לקחתי את התיק איתי תוך כדי הנשיקה ונכנסנו במהרה לביתי. אוסטין השכיב אותי על הספה ונישק את צווארי במהירות. הוא חזר לשפתיי והרגשתי את דמעותיי ממשיכות לרדת. אוסטין הפסיק את הנשיקה וניגב את דמעותיי. "תבין שאני לא יכולה ככה" אמרתי בשקט "אני מבין. גם אני לא. אני מבטיח לך שאני אתקן את זה" אמר בכנות וחזר לנשק אותי. "אז לא הבנתי? זה אומר שחזרנו?" שאלתי כשהתנתקנו והוא הנהן. חייכתי חיוך גדול וחיבקתי אותו בחוזקה.
אוסטין אני אוהבת אותך…