הסוד – פרק 30 (לפני אחרון)

הסוד
פרק 30:

השבוע האחרון היה קשה. מאז שקייל מת הכל התחיל להיות שקט. אשלי לא מפסיקה לבכות והיא נכנסה לדיכאון. היא לא מצליחה לאכול ולא לישון ואני ואוסטין ממש דואגים לה. אוסטין ואני עדיין בשוק אבל הצלחנו לצאת מהדיכאון. "מור תפתחי" אמרה אמא שלי בשקט כששמעה דפיקות בדלת. נאנחתי והתקדמתי לדלת. פתחתי אותה ומולי הייתה אישה מבוגרת בסביבות ה40 לחייה. "שלום" אמרתי בחיוך קטן. היא לא ענתה ורק הביטה בי. "מ..מור?" גמגמה "כן אנחנו מכירות?" שאלתי בבילבול. האישה באה להגיד משהו אבל אמא שלי התפרצה. "מור מי בד-" נעצרה אמא שלי כשהביטה באישה. "אליזבת???" שאלה אמא שלי בשוק ופתחה את עיניה "כן" אמרה האישה ומאחוריה הייתה נערה בסביבות ה25 "רוז" אמרה הנערה וליבי נפל לתחתונים. נזכרתי שיום אחד דיברתי עם אבא שלי על הטבעת שאליזבת נתנה לאח של אמא שלי. ואח של אמא שלי מת מסרטן ואליזבת לקחה את רוז וברחה לארץ אחרת ועזבה את ג'ק, אח של אמא שלי לבד. התקדמתי לסלון אחרי אמא שלי, רוז ואליזבת. "עכשיו באים?" שאלה אמא שלי בכעס. "אבאא" צעקתי בחוזקה כדי לקרוא לו והוא ירד ביחד עם ליה. "מהה" צעק בחוזקה כשירד במדרגות. כשהגיע לסלון הוא נעצר במקום ופתח את עיניו "אליזבת?" שאל בשוק ונתן לי את ליה. אליזבת הנהנה לחיוב "זאת רוז" אמרה והצביע עליה ואבא שלי פתח גם את פיו. "אתם בטח כועסים עליי.. אני מבינה שעשיתי מעשה חמור.. ואני ממש ממש מצטערת על זה. הייתי טיפשה" אמרה אליזבת בשקט. להורים שלי לא היה מה לומר. "אתם לא מבינים איזה חיפושים עשיתי ביחד עם רוז כדי למצוא אתכם" אמרה ברגש ואני התיישבתי מולם כשאני שמה את ליה על ברכיי. "למה עזבת את ג'ק?" שאלה אמא שלי בתוקפנות ואבא שלי סימן לה להירגע. "כי רוז הייתה ביחד איתי ולא רציתי שהיא תדע שאבא שלה חולה והוא יכול למות כל רגע. לא רציתי לגרום לה לסבל" אמרה "אבל גם ככה גרמת סבל לג'ק" אמר אבא שלי ואליזבת נאנחה. "איך ידעת את השם שלי?" שאלתי בשקט. אליזבת צחקה קלות. "ג'ק רצה לקרוא לרוז בשם מור כי הוא ממש אהב את השם. אבל אני ממש רציתי לקרוא לה רוז. אז אני יודעת שהוא ביקש מההורים שלך שיקראו לילדה הראשונה שלהם מור" אמרה וחייכה חיוך קטן. הבטתי על רוז והיא פשוט יפה, השם ממש מתאים לה. "בכל מקרה, אני ורוז עברנו לגור ברחוב כאן.. אז אולי נשמור על קשר?" שאלה אליזבת וקמה ממקומה וגם רוז. ההורים שלי הנהנו ביובש והן יצאו מהבית. "מה לעזאזל קרה כאן?" שאלתי בשקט וההורים שלי קפאו במקום. "היא עברה לגור כאן? או שלא שמעתי טוב?" שאלה אמא שלי ואבא שלי הנהן. נאנחתי בחוזקה ועליתי חזרה לחדר.

***

יום למחרת אני, אוסטין ואשלי החלטנו שנלך לבית הספר. בדרך סיפרתי להם את כל מה שקרה אתמול והם היו בשוק אבל לא ידעו כל כך מה לומר. כשהגענו לבית ספר כולם חיבקו אותנו מה שגרם לאשלי לבכות בחוזקה. אשלי לא הורידה את השרשרת מאז. בזמן השיעורים בפעם הראשונה הקשבנו. לא היו את הצחוקים או הדיבורים. כי קייל תמיד היה מתחיל אותם. בהפסקה יצאנו ללוקרים וילד אחד דחף את אשלי בחוזקה כשהיא מתרסקת על הריצפה והשרשרת ניתלשת מצווארה ונישברת. אני ואוסטין הבטנו בשוק על המאורע ועזרנו מיד לאשלי לקום. היא התחילה לגעת בצווארה וראתה כי השרשרת לא עליה. "לא, לא, לא איפה היא??" אמרה והתחילה לבכות. היא ראתה את הטיליון שבור כשכל החרוזים הסגולים מפוזרים על הריצפה. "חתיכת בן-" אשלי התחילה לקלל את הילד שהפיל אותה ואני ואוסטין השתקנו אותה בזמן. היא ירדה למטה ואספה את הכל בידיה והכניסה לתוך התיק. היא הביטה על הפתק המקופל שהיה בתוך הטיליון ופתחה אותו. היה רשום בגדול סוד ומתחת היה רשום את האותיות המתחילות של קייל ואשלי. "סוד?" שאלה בשוק והראתה לנו את הפתק. אני ואוסטין החלפנו מבטים והבטנו על אשלי שנראתה מבולבלת. "שיהיה…" אמרה והכניסה את הפתק לתיק גם כשהיא חולפת על פנינו ונכנסת לכיתה.

***

"לא הבנתי למה היא רשום סוד בפתק" אמרתי לאוסטין בדרך הביתה "אולי יש סוד כלשהו שהוא לא סיפר?" אמר אוסטין ואני משכתי בכתפיי. "מורר, אוסטייןן" צעקה נשמעה מאחורינו מה שגרם לנו להסתובב ולראות את אמילי רצה אלינו. הרמנו גבה והבטתי באוסטין בבילבול. כשהייתה קרובה אלינו היא התכופפה ושמה את ידיה על הברכיים שלה והתנשפה בחוזקה. כשנרגעה היא התישרה והביטה בנו. "סליחה" אמרה בשקט והשפילה את מבטה. אני ואוסטין הסתכלנו אחד על השני והסתכלנו שוב על אמילי. "אוסטין, אני מצטערת שסיפרתי לכולם את הסוד שלך. מור, אני מצטערת על כל הבעיות שעשיתי לך. שניכם, אני מצטערת על זה שניסיתי להפריד ביניכם" אמר והסתכלה עלינו. לקחתי אוויר והוצאתי בחוזקה ואוסטין שילב את ידיו. "הבנתי שאני סתם רציתי להחזיר לכם נקמה. ועכשיו כשיש לי חבר אין לי עוד איך להציק לכם. אני מצטערת כל כך" אמרה "מי חבר שלך?" שאלתי בשקט "איתן" מלמלה. זה היה צפוי. "אתם סולחים לי? בבקשה! אני אבין גם אם לא.. באמת שהתנגהגתי כמו מפגרת.." אמרה ואני הסתכלתי על אוסטין. "סולחים" אמר אוסטין ואני חייכתי חיוך קטן. "שיואו תודה תודה תודה" אמרה והתנפלה עלינו בחיבוק ואנחנו צחקנו. נפרדנו לשלום ופנינו לכיוונים שונים. "איזה סולח, אני תמיד אכעס עליה אבל בסדר.." אמר אוסטין "איזה רע אתה!!" אמרתי ונעצרתי כשהגעתי לביתי. "אני רע?" אמר והתקרב אליי כשאני נתקלת על עמוד "אתה-" לא סיימתי את המישפט והרגשתי את שפתיו של אוסטין על שלי. :)