הסיפור של סינדרלה פרק 13 :)

אז הנה הפרק, כמו שהבטחתי! אז ל"ג בעומר שמח, אני מקווה שתיהנו במדורות (למי שעושה). אני מבלה עם חברות בבית, ונראה הרבה סרטים ונתחן אוכל ביחד. אין כמו חג בשביל תירוץ לאכול כמו חזירה, נכון?

איך זה יכול להיות? זה לא אפשרי! הרגשתי את הלב שלי נסדק בחזי, וגועל מטפס לי בגרון. אני הרגשתי אליו משהו! אני נישקתי אותו, וגיליתי לו את כל סודותיי הכמוסים ביותר! אני התאהבתי בו, אני דיברתי איתו, צחקתי איתו, נתתי לו להיות הנשיקה הראשונה שלי! וגרוע מכל, הוא היה האדם שתיעבתי.
"ראיין?!" קראתי.
"אז את כן מכירה אותי!" הוא חייך ונשף בהקלה.
"לא, זה לא יכול להיות." מלמלתי לעצמי. "זאת מתיחה, נכון?!" צעקתי עליו וקמתי מהספסל.
"מתיחה?" הוא שאל מבולבל.
"אתה לא מי שדיבר איתי במשך חצי השנה הזאת, נכון?" סירבתי להאמין לאמת. איך יכול להיות שהאדם שדיברתי איתו עד השעות המאוחרות של הלילה, צחקתי מהבדיחות שלו, התאהבתי בו, לכל הרחות! איך יכול להיות שהאדם שלא סבלתי והאדם שאהבתי יותר מכל הם אותו אחד?
"ברור שזה אני!" הוא קרא וקם גם הוא מספסל ואחז בידי במהירות. מרוב הלם, לא משכתי אותן חזרה אליי. "אני זה שדיבר איתך, חלק איתך את כל החלומות שלו, הסודות שלו! זה אני, ראיין מקליין."
"זה לא יכול להיות!" אמרתי כלא מאמינה, מביטה בעניים פעורות בעניו המהפנטות, ועדיין הרגשתי פרפרים מפרפרים בבטני. איך זה יכול להיות?
"אז אנחנו מכירים? אני יודע מי את?" הוא שאל במבט מלא בתקווה.
"ראיין, איך יכול להיות שזה אתה?" שאלתי אותו, מתעלמת לגמרי משאלותיו. "אני התכתבתי עם נער מלא רגשות וכישרון, נער שחשבתי שהוא שונה מכולם! איך יכול להיות שהוא ואתה זה אותו בן אדם?"
"לכולם יש את הצד שהם לא מראים לאף אחד. אבל נשבע לך, שזה באמת אני." הוא הבטיח לי. "ומי את? אני רוצה לדעת מי את."
"אתה רוצה לדעת מי אני?" קראתי בכעס. כשהוא יראה מי אני באמת הוא יבין שהכל זה סתם בדיחה, הוא בטוח לא ירגיש אליי כלום אחרי שהוא יבין מי אני באמת. "אני יראה לך מי אני." הושטתי את ידי אל מאחורי ראשי בשביל להוריד את המסכה, ומבט מלא תקווה והתרגשות מילא את עניו.
אבל פתאום שמעתי צעקה מאחורי. "היי!"
עצרתי את פעולתי והסתובבתי אל עבר הקול. סופי רצה אליי, המסכה על פניה כמו מקודם, אבל הבעת פניה הביעה דאגה.
"מה קרה?" שאלתי אותה, מתחילה לדאוג גם כן.
"יש חדשות רעות, אנחנו חייבות לזוז עכשיו!" היא קראה. "ומי-" היא קטעה את עצמה שראתה אותו. "ראיין?" היא הופתע.
"מי זאת?" ראיין שאל אותי.
"מה קרה?" שאלתי אותה שוב, מתעלמת לגמרי משאלתו של ראיין.
"אנחנו חייבות לזוז עכשיו!" היא תפסה בידי ובלית ברירה רצתי ביחד איתה לאורך השביל.
"רגע, אל תלכי!" שמעתי את ראיין קורא אחרי.
אבל לא ייחסתי כל חשיבות אליו, ועכשיו זה ממש לא הזמן להתעסק בדאגות שלי כלפיו. אני וסופי נדחקנו בין הקהל, בורחים מראיין שצעק שאחזור, ושהוא אפילו לא יודע מי אני.
"מה קרה?" שאלתי את סופי כבר בפעם השלישית, ועדיין לא קיבלתי תשובה אליה.
"ההורים שלך חוזרים מוקדם הביתה, גלוריה הרגע התקשרה אלי!" סופי סיפרה לי קצרות ומשכה אותי בין קהל המחופשים.
"שיט!" סיננתי, ופתאום אני זאת שגררה את סופי אל היציאה. תוך כמה שניות פרצנו מבעד לקהל ליד דלתות היציאה.
"איבדנו אותו?" שאלתי והבטי מעל ראשי הקהל, לדעת אם ראיין עקב אחרי עד לכאן, או שהוא לא מוצא אותי בין הקהל ודאגה יכולה לרדת מלבי?
"מי?" סופי שאלה מבולבלת.
"ראיין!" אמרתי כמובן מאליו, ועדיין חיפשתי אותו בין שאר האנשים.
"מה בכלל-"
"איפה את?" שמעתי את קולו קורא. גיליתי את ראשו מבין כל הנוכחים (הודות לגובה שלו), ולפתע מבטו תפס את שלי.
"שיט!" סיננתי ותפסתי שוב בידה של סופי וגוררת אותה החוצה. "איפה טומי?" שאלתי אותה כשנעצרנו ליד הכביש.
"הוא אמר שהוא כאן עוד דקה." סופי הבטיחה לי והביטה בשעון בטלפון שלה כל שתי שניות.
"אבל אין לי דקה!" קראתי בלחץ והבטי מאחורי גבי. ראיין יכול לצאת ולתפוס אותי כל רגע.
"מה עשית עם ראיין?" סופי דרשה לדעת.
"זה הוא." עניתי לה קצרות שקיוויתי בכל לבי שראיין לא ימצא אותי או שטומי פשוט יגיע כבר!
"מי?" סופי שאלה מבולבלת.
"ראיין זה הבחור שהתכתבתי איתו!" אמרתי לה כאילו היא ילדה בת חמש והורדתי את המסכה מפני, היא כבר הציקה לי.
"לא!" פיה של סופי נפער.
"כן!" אמרתי לה באותו הטון. הבטי הלוך וחזור לאורך כביש הגישה של בית הספר, אבל שום מכונית לא נראתה באופק.
"אבל איך זה יכול להיות?" סופי אמרה כלא מאמינה. "הבחור שהתכתבת איתו מקסים, רומנטי. ראיין הוא… ראיין."
"זה גם מה שאני שואלת את עצמי." אמרתי לה והבטי שוב מאחורי, וראיתי את הדלתות נפתחות ומישהו מוכר יוצא דרכן.
"תתחבאי!" משכתי את סופי בכוח מאחורי השיחים לפני שראיין יצליח לראות אותי.
ראיין הפסיק לרוץ והביט מסביב. "איפה את?" הוא שאל את עצמו, ולבי כמעט נשבר למשמע קולו. קולו היה שבור לב, כל כך עצוב, שרציתי לצאת מאחורי השיחים ולומר לו 'הנה אני, תפסיק להיות עצוב'. אבל כמובן שאני לא עד כדי כך מטומטמת בשביל לעשות את זה.
הוא המשיך להביט מסביב, ואני בהיתי בו מאחורי השיחים. הוא נראה כל כך שבור, ולבי כאב לידיעה שזה בגללי. אבל אסור לו לדעת מי אני, לא עכשיו בכל זאת.
"מה זה?" הוא מלמל לעצמו ומשהו תפס את עניו. הבטי באותו הכיוון, וראיתי את המסכה שלי נחה על הרצפה.
"מה?" לחשתי לעצמי ובדקתי את ידי, והמסכה שלי לא הייתה שם כמו מקודם. שיט!
"את בטח הפלת אותה." סופי אמרה לי והביטה בראיין בדיוק כמוני.
ראיין התקרב לכיוון המסכה שלי, אבל הוא עצר את עצמו כשקול צפצפני קרא מאחוריו: "ראיין!"
"אויש, נו מה היא רוצה עכשיו?" סופי התלוננה בלחש באוזני.
נטלי דילגה במהירות אל עבר ראיין שנאנח והסתובב אליה. "מה, נטלי?" הוא שאל אותה בטון חסר סבלנות.
"מה אתה חושב על התחפושת שלי?" היא חייכה אליו ופרשה את ידה לצדדים.
אם אני הייתי במקומו, הייתי אומרת לה שהיא נראתה כמו זונה. אני רצינית- היא התחפשה לשפנפן פלייבוי. אומנם זה היה שפנפן לא כל כך חושפני, אבל לבחורה הזאת אין כבוד? אני ריחמתי עליה שראיין זרק אותה (בשבילי, מן הסתם), אבל עכשיו כל רגש של רחמים נעלם כלא היה.
"מה את באמת רוצה?" הוא נאנח כתשובה לשאלתה.
"אוקי, האמת היא שרציתי להתנצל." היא אמרה, וראיין ואני הבטנו בה בהפתעה. "אני התנהגתי כמו חלאה אלייך ש… לקחנו הפסקה, ואני מתנצלת."
"נטלי, אנחנו לא 'לקחנו הפסקה'." הוא אמר לה והשתמש במילים שלה. "אני לא אוהב אותך יותר, אני אוהב מישהי אחרת."
"זה מה שאתה חושב עכשיו," היא אמרה לו, עדיין מתעקשת על הדמיון המופרך שלה. "אבל אתה תראה שעוד תחזור אלי על ארבע."
"נטלי, אל תתעקשי." ראיין נאנח, עייף כבר מהמשחקים הקטנים והטיפשיים האלה.
"אני לא מתעקשת, אני רק מציינת עובדות!" היא רקעה ברגלה כמו ילדה קטנה. "ומי זאת בכלל הבחורה הזאת שאתה אוהב?"
"זה לא עניינך." הוא ענה לה, אבל יכולתי לראות שהוא פשוט לא רוצה לומר לה שהוא אפילו לא יודע מי היא.
"היא אמתית בכלל?" היא שאלה ושילבה את ידה על חזה.
"לצערי, כן." הוא ענה עצוב במקצת.
"טוב, אז שתפגוש אותה שוב, תגיד לה שאני לא יוותר עלייך בכזאת קלות." היא קרצה לו והסתובבה חזרה אל תוך האולם.
ראיין הסתובב חזרה אל המסכה והרים אותה בידו. הוא ליטף אותה באגודלו. "אני ימצא אותך." הוא אמר לעצמו ותחב אותה אל תוך כיס מעילו וחזר אל תוך האולם.
"וואו, איזה סרט." סופי אמרה לי אחרי שראיין עזב והיה בטוח לצאת מאחורי השיחים.
"את מספרת לי?" אמרתי לה. "וגם הלכה לי המסכה."
"את בכלל מרגישה אליו משהו?" סופי שאלה את השאלה שפחדתי לשאול את עצמי.
"אני… אני לא יודעת כבר כלום." עניתי לה מיואשת. "הלב שלי אומר 'כן', אבל הראש שלי אומר 'לא'."
אני מודה, שנטלי באה אליו עם התחפושת המטומטמת שלה, הרגשתי משהו בוער בקרביי, כעס על זה שנטלי שם איתו ולא אני. קינאתי. שאני הבטי בו, שהוא נגע בי, הרגשתי פרפרים, הרגשתי שמחה מזה שאנחנו אחד ליד השני. אבל זה היה כשלא ידעתי שהוא ראיין, הבריון שהיה רע אלי מאז שהייתי קטנה. אבל הוא מאוהב בי, ואין דרך אחרת לומר זאת. אבל הוא מאוהב באני עם המסכה, לא אני בלעדיה. צד אחד שלי היה מאוהב בראיין שהתכתבתי איתו, וחלק אחר שנא את ראיין שהכרתי עד עכשיו.
"אוי, אמנדה." סופי אמרה לי בקול מנחם, ולפני שהבנתי מה קורה היא חיבקה אותי.
בהתחלה רק עמדתי שם, אבל אחרי כמה שניות חיבקתי אותה חזרה. באמת הייתי צריכה את החיבוק הזה. התנתקתי מהחיבוק, וסופי חייכה אלי. "את עוד תביני יום אחד." היא הבטיחה לי וליטפה את כתפי.
"אני מקווה." אמרתי לה וחייכתי אליה חזרה, ואז אור מסנוור בא מכיוון הכביש ומכונית ספורט אדומה נעצרה לידנו.
חלון הנהג נפתח וטומי חייך אלינו. "נו, למה אתן מחכות? כנסו כבר!"
אני וסופי נדחקנו במושב האחורי של המכונית, וטומי מיהר ללחוץ על דוושת הגז. שנינו ישבנו בשתיקה מאחורה, הרבה פחות נרגשות או לחוצות מאיך שהגענו לכאן.
"נו בנות, איך היה?" טומי שאל את שתינו בעודו נוהג.
"בסדר." סופי ענתה לו ולא הוסיפה יותר.
"אוי, מה קרה?" טומי מיהר לשאול שהוא הבין שהכל ממש לא בסדר.
"לא קרה כלום." עניתי לתשובה שלו בשקט והבטי מחוץ לחלון.
אתן יודעות שאתן יכולות לדבר איתי אם משהו מציק לכן, נכון?"
"אתה לא אבא שלי, אז אתה לא יכול לומר לי מה לומר לך ומה לא!" צעקתי עליו, כל הרגשות המבולבלים שלי יוצאים ביחד כצעקה על טומי.
טומי התכווץ בכיסא, לא עונה לי וממשיך לנסוע בכביש. הוא לא ציפה שאני יצעק עליו, אבל לי לא היה אכפת מאיך שהוא מרגיש. לא הבנתי איך אני מרגישה בעצמי, וכל הרגשות שלי התערבבו אחד בשני ויצרו משהו שלא אהבתי.
"מצטערת." נאנחתי. "אני… פשוט נורא מבולבלת עכשיו."
"זה בסדר." הוא ענה לי בקול מרגיע, אבל די בטוחה שהוא עדיין היה מעט מפוחד שאני יצעק עליו שוב. "אז סופי, מה איתך ועם אנדי?"
סופי חייכה אוטומטית למשמע שמו של אנדי, אבל מיהרה למחוק אותו מהפרצוף כשהיא קלטה שהיא עושה את זה.
"לא קרה כלום." היא אמרה לבסוף.
"קרה משהו לפי החיוך הזה." צחקקתי והצבעתי על פניה. "מה קרה, סופי?"
"אה…" סופי גירדה את עורפה במבוכה שפניה נהיו אדומים. "הוא ידע מי אני," היא הביטה בי. "בזכותך."
משכתי בכתפיי. "מודה באשמה."
"אבל אפילו שהייתי נורא עצבנית עלייך," היא המשיכה, והיא נאנחה בחולמניות. " אנדי…"
"לא!" קראתי בפליאה שהמוח האיטי שלי סוך סוך קלט.
"מה?" טומי אמר מבולבל.
"התנשקתם?" קראתי נרגשת.
סופי רק הסמיקה עוד יותר, וזה אישר את החדשות שלי.
"אני כל כך שמחה בשבילך!" צווחתי נרגשת. לשם שינוי, אני שחכתי קצת מראיין וההורים שלי שאמורים להגיע הביתה כל רגע. לדעת שני מהחברים הכי טובים שלך סוף סוף ביחד, זה די מוציא אותך מהמחשבות שלך.
"כן, גם אני שמחה בשבילי." סופי אמרה עם חיוך ביישני על פניה.
ואז צלצל הטלפון של סופי שקטע את השמחה הקצרה שלי לעכשיו. סופי ענתה לטלפון, ואז היא הושיטה לי אותו.
"הלו?" אמרתי אל תוך הטלפון.
"יש בעיות." קולה של גלוריה ענה לי מהצד השני של הקו.
"מה קרה?" שאלתי, הפעם יותר מרוכזת במה שיש לה לומר ולא בזוג היונים החדש.
"התאומים." היא אמרה ונשמעה כאילו היא ממהרת. "פגשנו אותם, והם אמרו שהם ראו אותך הולכת לנשף, ואמא ואבא ואני עכשיו שתי דקות מהבית."
"מה?" אמרתי, פי נפער. "טומי, כמה אנחנו רחוקים מהבית שלי?"
"אנחנו ממש-" הוא התחיל לומר, ואז נעצר. "אה, לא משנה. אנחנו תקועים בפקק."
"זה לא טוב." סופי מלמלה לעצמה.
"גלוריה, תנסי לעקב אותם כמה שאת יכולה, יש לי רעיון."
"מה-" ניתקתי את הטלפון ולא נתתי לגלוריה לסיים את מה שהיא אמרה.
"טומי, תעצור בצד הכביש." אמרתי לו.
"למה?"
"פשוט תעשה את זה!" אמרתי לו עצבנית מעט.
"אוקי…" הוא לא התווכח והפנה את מכוניתו לצידי הכביש.
"סופי, צאי מהמכונית." ציוויתי עליה.
"למה?" היא אמרה כמו בן דודה.
"אם אנחנו לא יכולים לנסוע, נצטרך לרוץ." אמרתי לה בחיוך תחמני ויצאתי מהמכונית.