הספר ההוא

״אוקיי אז ככה…״
פתח הקראש שלי בהודעה סמכותית וקפדנית.
״אני משאיר לך את הספר מעל הלוקרים, תבואי ותמצאי אותו. לאחר מכן תשלחי לי הודעה״.
אני לא אוהבת גברים שתלטנים. גם נשים שתלטניות אני לא אוהבת. אני מאמינה בשוויון. פשוט שוויון.
ולמה אצלו זה לא מפריע לי כלכך?
בסך הכל קראש!
לילה חסר שינה עבר עליי ובבוקר קמתי כמו גדולה. כבר ב5:40 בבוקר ראיתי שהיה ער כששלח לי חמש הודעות:
״היי״
״שמתי את הספר שם״
״ספר ירוק באנגלית״
״תגיעי לבצפר, והוא שם״
״מעל לוקר 889״
הפתעת בוקר נעימה.
כך אני, מתרגשת מהדברים הכי פשוטים. בזמן שבנות מתרגשות מהודעות של ״בוקר טוב, יפה. אוהב אותך״, אני מתרגשת מכאלו הודעות פשוטות.
ולמה? זה בסך הכל קראש.
הלכתי לאן שאמר לי, וראיתי את הספר, שם למעלה. ׳כמובן. טוב נו, הוא גבוה׳, חשבתי לעצמי והתאמצתי על מנת להשיג את הספר.
חיבקתי את הספר ותחבתי אותו במהירות לתיק. אין לי זמן להתברבר.
כל היום חשבתי על הספר הזה. ולמה? בסך הכל ביקשתי ממנו טובה, שיביא לי ספר לבוק ריפורט הבא.
טוב נו, אני מניחה שככה זה קראש.
וזו התקדמות, לא? עצוב לי להיזכר שבשנה שעברה רצתי בהתרגשות לספר לאחותי איך הקראש הקודם הסתכל עליי במשך שלוש שניות שלמות. אלו הן המטרות שלי? ככה זה? זאת אהבה?
שטויות, שנה שעברה לא הייתה אהבה. מילה אחת לא דיברתי איתו, ושברון הלב היה קשקוש אחד גדול.
אבל זה?
מאין לי לדעת שזה לא בסך הכל קראש?

הגיע הערב, ביראת ניצחון שלפתי את הספר מתוך התיק. קירבתי אותו לפניי. היה לזה את הריח שלו. הריח שלו. זה הרג אותי. נשקתי לספר והחזקתי אותו חזק.

כשישבתי על שטיח החדר כשהספר משולב בין ידיי, תוך כדי שעוברות בי מחשבות וריח הספר חודר לאפי, ידעתי.

זה לא סתם קראש. זאת אהבה.