העבודה היחידה- חלק 1- ניסיון
יש לי חבר בשם דרק, היום אנחנו חוגגים חמש שנים. לפני כמה דקות הוא שלח לי הודעה שהוא בדרך אליי ויש לו משהו חשוב ומרגש לספר לי. נראה לי שאני מתרגשת יותר ממנו לגבי מה שהוא עומד לומר.
אבל לאחר חצי שעה, גיליתי שטעיתי.
״אבל אם אתה אוהב אותי, למה אתה עוזב אותי?!״ אני צועקת עליו עם דמעות בעיניי.
הוא מסתכל עליי ולא אומר כלום.
״אל תלך לשם, בבקשה״ אני מסתכלת עליו ועוטפת את ידיי סביבו.
״אל תעזוב אותי״ אני מתחננת.
הוא עוטף את ידיו סביבי ואני מחייכת כמו מפגרת רק בגלל מגעו.
בחיים לא הייתי כזאת אגואיסטית, לא הייתי חושבת לעצמי שגם אהיה.
אני מבקשת ממנו שיישאר איתי, שיידע לעצמו חיים רק איתי.
״אני צריך לעבוד, לילה, עד כמה שהייתי רוצה להישאר״ הוא מפסיק את עצמו ומסתכל עליי.
״אבל למה שם, למה בצבא״ אני אומרת לו מנסה לא להתפרץ בבכי שוב.
״אתה לא יודע מה יכול לקרות, אני לא רוצה שתלך לשם״
״לילה-״
״ואל תתחיל עם הבולשיט של עד כמה הייתי רוצה להישאר! זאת לא העבודה היחידה שאתה יכול לעבוד בה!״
״אבל אני רוצה לעבוד בה, ובשבילי, היא העבודה היחידה״
״לך״
הוא מסתכל עליי מבולבל.
״לך כבר!״
״את לא חייבת לעשות את זה״
אמר לי ויצא מחדרי.
ההרגשה הזאת שאתה מתכוון ולא מתכוון למה שאתה אומר.
אני חתיכת אגואיסטית.
תגובות (0)