העולם שלי? לא מה שחשבתם… – פרק 4 חלק א׳!

~חצי שעה לפני~
נקודת מבט כללית:
הוא בידיוק סיים ללמוד, אסף את חפציו ויצא מהכיתה לכיוון חדר מדעים, לריתוק. ״היי מתני״ שמע קול נשי מאחוריו, הוא הסתובב לעברו. ״היי מאי״ אמר בחוסר חשק בולט.
״מה קורה?״ שאלה בקול מפתה. ״תגיעי לעניין וזהו״ אמר ונאנח. הוא ידע שמאי, מה׳מקובלות׳ לא תדבר איתו סתם ככה.
״באתי לבקש סליחה״ אמרה והשפילה מבט. עינייו נפקחו לרווחה. מאי. מבקשת. סליחה. ממני? חשב לעצמו. בטח בדיחה על חשבוני.
״תגידי, את לא מתביישת, אחרי כל מה שעשיתם לי? שהשפלתם אותי, וצחקתם עליי. לא הספיק לך?! שתחררי כבר!״ אמר בעצבים וראו אצלו וריד בולט בצוואר. ״אני רוצה לבקש סליחה על כל מה שעשיתי לך..״ אמרה בשקט.
״איך את חושבת, שאחרי פאקינג כל השנים שאת וכולם השפלתם אותי, הצקתם לי, צחקתם עליי את חושבת שאני יסלח לך?! סליחה מסכנה תעזור לך? את צוחקת עליי?!״ שאל אותה וחיכה לתשובה. ״אני נראת לך צוחקת?״ שאלה והביטה בו במבט רציני. ״טוב… איפה החבורה שלך? עומר, דרור ודניאל. נו יאלה צאו כולם, תשפילו אותי עוד״ אמר בעצבים ובציניות. היא התקרבה אליו וליטפה את לחיו.
״נו מתני, כשמבקשים סליחה, סולחים. תגיד, את חושב… שאולי יש סיכוי ביננו?״ שאלה אותו בקולה המפתה. ״אנ…י ל..א יו..ד…ע״ גמגם. הוא הרגיש את הבל פיה קרוב יותר מאי פעם, ריח רענן של מנטה.
היא נישקה את שפתיו בחושניות, מנסה לפתות אותו. משהו שדווקא הצליח לה. הוא נישק אותה בחזרה, מחדיר לשונו אל פיה. הם התנתקו לאחר כמה שניות והביטו אחד לשני בעיניים. חייכו ולאחר מכן צחקו בקולי קולות.
הם הלכו שלוביי זרועות אל עבר החצר. בכל מקרה הריתוק שלו מתחיל בעוד כמה דקות. הם ישבו מחובקים, על ספסל. ולא הוציאו מילה. זו לא הייתה שתיקה מביכה, אלה שתיקה של חברות מופלאה.
״אני צריך ללכת, יש לי ריתוק״ אמר והיה אפשר לשמוע את הביאוס בקולו. ״הא…״ מלמלה בשקט. ״אולי אני יבוא גם?״ שאלה וחייכה חיוך ענק. ״נראלך?! למה?״ שאל בתימהון. ״אני יארח לך חברה טיפשוני״ אמרה ומשכה מעט באפו. ״חחח טוב״ אמר ונשק לשפתיה ברכות. הם התקדמו מחובקים לעבר כיתת מדעים, בה מתקיים הריתוק. כל אחד במחשבות עצמו.
מתן: איזה בר מזל אני!
מאי: הצלחתי ;-)