העולם שלי? לא מה שחשבתם… – פרק 6 (פרק קשה…)

היי אנשנושים…
פרק חדש ;-)
אוקיי, זה הולך להיות פרק קשה, ההתחלה מתארת.. אממ.. טוב נגלה.. אונס.
אם אתם לא רוצים לקרוא תתקדמו למטה עד שתראו *** משם תקראו…
נקווה שנהנתם מהפרק.. (ולא חטפתם טראומה בדרך…) D:
ולפרק:

הדמעות שוב זרמו… למה? למה אני צריכה לעבור את זה שוב?! אבי נגע בי, שוב. צמרמורות עברו בכל גופי. בחילה אחזה בי. בתוכי נדלק כאב עמום כזה, מרוחק, שאני חשה איך הוא לאט לאט מתחזק יותר ויותר בגופי. ״אבא דיי״ לחש בבכיי שהתגבר. אך הוא המשיך בשלו. חולצתי ומכנסיי כבר נפשטו ממני והושלכו לצד החדר. דמי התפרע בעורקיי. אבי ליטף את כולי, שולח זרמים חזקים בכל גופי. כולי מקובצת, מפוחדת, רועדת. הוא נשק לכל גופי הקטן, נגע בכל קימור, בכל מקום. ניסיתי להתנגד, אך הוא חזק ממני. ״אבא תפסיק כבר !״ צרחתי עליו בכל כוחי, מפוחדת עד מוות. ״תסתמי ! צעקה אחת ואת מתה !!!״ צרח עליי וסטר לי. לא ידעתי כבר מה יותר כואב לי, הלחי או הלב. הוא הפשיט את כולי, עד שנשארתי ערומה, כביום היוולדי. הוא נשק לחזי החשוף. הרגשתי ריקה, חלולה. פחד מוות השתלט עליי. עצמתי את עיניי בחוזקה, מנסה להעביר את הכאב שפקד את גופי. בטני נקשרה באלפי קשרים וראשי הסתחרר. ראייתי הטשטשה. אני חסרת אוויר, חסרת נשימה, אני מחפשת דרך לצאת ולא מוצאת… לכודה, כלואה, חקוקה במקום ללא כל דרך חזרה, אין אור, יש רק חושך וקור מטריף דעת, מענה, חסר כל רחמים… כה מורט עצבים, שריריי התכווצו ונקרעו בפעם אחת קורעת לב וחשתי כיצד ליבי חסר דופק… ידיי מתפרעות מצד לצד, במעט מצליחות להימלט אך ישר צונחות שוב. כל כולי רעדתי, מחכה שהסיוט הזה יפסיק…

***
(לכל אלה שדילגו, אבא של אור אנס אותה…)
***

נקודת מבט שחר:
חזרתי מבית הספר, עם חברות. מאושרת. ״אז היום בערב?״ שאלה חברתי הטובה, אמילי. ״כן״ אמרנו כל החבורה. פניתי בכיוון הרחוב שאליו אני צריכה. דפקתי בדלת אך אף אחד לא פתח. מוזר, אור אמורה להיות בבית… הוצאתי את המפתח שלי מהתיק וקול פתיחת הדלת נשמע. נכנסתי לבית, לחצתי על מתג האור וישר אור סינוור את עיניי. לאחר שניה כבר התרגלתי. הבית היה שקט. עליתי בשקט המדרגות, מנסה לא להפר את השקט השורר בבית. הנחתי את תיקי בחדרי הגדול ושמעתי צרחות. אבל לא סתם צרחות. זאת.. זאת אור !
ירדתי במהירות לכיוון המטבח ולקחתי סכין. ישר עלה לי הפלאשבק שאור החזיקה סכין, אותו סכין… עליתי במהירות אל בשקט לחדרה של אור. לא פעם ראשונה שפורצים לנו לבית. 1.. 2.. 3 ! אמרתי לעצמי בלב ובעטתי בדלת. הדלת נפתחה בטריקה, ומולי ראיתי את אור, אור שלי, אחותי… חסרת אונים, מביטה בי, בוכה, מבקשת עזרה בעיניה הכחולות. מעליה, ראיתי את אבי, ערום כביום היוולדו. שניהם מביטים בי, אור במבט מתחנן ואבי במבט מופתע אך כועס. לפתע כל ה׳פאזל׳ התחבר לי. בגלל זה אור תמיד סגורה ליד אבי, בגלל זה אור החזיקה סכין ורצתה לחתוך. בגלל האבא ה׳מושלם׳ שלי. חשבתי שיש לי אבא מושלם, אבא שכל אחד ואחת מאחל לעצמו. אך טעיתי, אבי בכלל מפלצת. התעשטתי מהר על עצמי וירדתי במהירות למטה, כמעט נופלת במדרגות המפותלות. ״שחר, תחזרי הנה מיד !!!״ שמעתי את צעקתו, יותר נכון את הצרחה של אבי, אך התעלמתי. לקחתי מיד את הטלפון של הבית וחייגתי, חייגתי למשטרה. לאחר שלושה צלצולים, שנדמו כנצח, שמעתי את קול הפקידה. ״משטרה של״ התחילה אך קטעתי אותה בחריפות. ״ניידת… עכשיו… אבא… אור… אונס״ אמרתי מתייפחת מבכיי בין מילה במילה. כולי מפוחדת. ״מיד, מה הכתובת?״ שאלה בדאגה. כנראה זיהתה שזה קול של ילדה בת 14, מפוחדת. ״רח..חוב הרי..מ..מון ארב…עים וש..שתים״ מלמלתי ובכיי התגבר. ״אנחנו בדרך…״ שמעתי אותה אומרת ומיהרתי לנתק. החזרתי את הטלפון למקום ובאתי לעלות למעלה אך בעיטה בדלת עצרה אותי. מולי היו שתי שוטרות ועוד שלושה שוטרים. שתי השוטרות לקחו אותי והושיבו אותי על הספה. אחת הביאה לי כוס מים והשניה הרגיעה אותי.

נקודת מבט אור:
״חתיכת מטומטמת !״ צרח עליי אבי וסתר לי. הוא קם ממני והתחיל להתלבש. ישבתי בקצה המיטה, מפוחדת עד מוות. לקחתי את השמיכה וכיסיתי במהירות את כל כולי. רועדת מפחד. לפתע הדלת נפתחה בטריקה, ובפתח עמדו שלושה שוטרים, חמושים, מחזיקים אקדח ומיד מכוונים על אבי. ״תרים ידיים, מיד !״ צרח עליו אחד מהשוטרים. ראיתי את השנאה של אבי בעיניו, שחדרו עמוק לעיניי. התכווצתי במקומי, מפוחדת. שני שוטרים אזקו את אבי והוציאו אותו מהחדר. השלישי התיישב לידי וחיטף את ראשי. הדמעות לא הפסיקו… הרמתי את השמיכה מעל ראשי והנחתי את ראשי בין ידיי השבריריות. ״תורידי את השמיכה מפנייך מתוקה״ אמר בקול רך. ״ל..לא״ לחשתי בפחד. ״בבקשה, אני רק רוצה לעזור לך״ אמר בקול רך, שוב. הורדתי את השמיכה בהדרגה מפניי. מכווצת את עיניי בפחד, מתוסכלת. הוא ליטף את ראשי בעדינות. לפני נגלה בחור, צעיר, סביבות גיל ה-35. ״הכל בסדר״ לחש ונישק את מצחי נשיקה קטנה. הידקתי את השמיכה סביבי. ״אני לא הפגע בך״ לחש וקם מהמיטה הגדולה שלי. הוא פתח את הארון הלבן והגדול שלי והוציא לי שמלת פיג׳מה עם שרוולים קצרים וג׳קט שחור. הוא סגר את הארון, ופתח את המגירה שלי. הוא הוציא לי תחתונים וחזיה, והניח לי אותם על המיטה. ״תתלבשי״ אמר והסתובב. התלבשתי במהירות, לא רוצה להוריד את בגדיי שוב לעולם. חזרתי להתיישב במיטה והוא התיישב לידי. ״בואי למטה״ אמר ותפס בידי, בעדינות. ירדתי בפחד למטה, מפחדת לראות את אבי. התכווצתי במקומי למראה של אמי בוכה וצורחת על אבי, שישב על כיסא, אזוק באזיקים כסופים על פרקי ידו. הוא הסתכל עליי במבט שנוא. לאחר שניה אמי קפצה עליי בחיבוק דוב ענק. ״סליחה, סליחה על ה..כל, סליהח נסיכה יפשלי״ ביקשה סליהח עשרות פעמיים. הבנתי על מה. על זה שהיא לא הייתה כאן, כדי לראות מה שהוא עושה לי…