העיניים הנוצצות

וככה מצאתי אותו אבוד.
אחרי שנה בנפרד נפגשנו במסיבת טראנס גדולה בתל אביב.
המפגש היה מכוון ומתוכנן. הייתי נטולת צפיות ושיננתי לעצמי את זה כל הזמן.
היה לי פחד מסויים שאראה אותו וארעד, שלא אוכל להשתלט כשאריח אותו בזמן שהוא יתקרב לנשיקת לחי ידידותית. אף פעם לא התנהגנו כך בעבר, בקרירות כזאת, בריחוק מודע שכזה.
האינטואיציה שלי לא עבדה הפעם.
נפגשנו שלוש שעות לפני המסיבה, למרות ששיננתי לעצמי חודשים לפני להימנע מציפיות הייתי בטוחה שאראה את אהבת חיי מול העיניים ואבכה מאושר, שהוא יחבק אותי ולא יעזוב אותי יותר לעולם. ציפיתי לפחות לראות את האדם המדהים שהכרתי ולחוש החמצה שהוא לא שלי היום.
הסמים שלו לקחו ממנו כל פיסת אנושיות ואושר. העיניים הנוצצות שלו הפכו ריקות ועייפות עם שקיות שחורות ופנים נפולות. החיוך הרחב עם השיניים המושלמות שלו הפך לגיחוך קל לצד.
האישיות שלו כמו כן הפכה ממורמרת לאיטה. פגשתי אדם שבעצם לא הכרתי מעולם.
וגם לא רציתי להכיר.
הוא רזה כמה קילוגרמים והיה נראה כמי שעברו עליו כמה דברים במשך תקופה.
כמה אני מכירה אותו. אם רק היה יודע שאני קוראת אותו כמו ספר פתוח מול העיניים.
יש לו ביטחון עצמי עד השמיים ואגו חסון ויציב.
מי שלא מכיר אותו עוד עלול לחוש מאויים מטון הדיבור הרציני והקפדני שלו.
מר "יודע כל" שהדבר היחידי שהוא עדיין לא יודע זה שעמדה מולו באותו היום בחורה שקוראת אותו כמו שהוא, בלי ניקוד, בלי סימני פיסוק, בלי זכוכית מגדלת.
פשוט קוראת את העיניים ואת הנשמה שלו. ממבט אחד.

מי עוד מכיר אותך ככה? מי מציג בפנייך את כל חסרונותייך ועדיין נמצא מולך כדי לומר אותם? ולמה?
מי לוקח את הצדדים הקרים שלך ושם אותם מול פנייך ללא חשש, בזמן שכל הסובבים חוששים מהתגובה שתניב דעה ביקורתית עלייך? למי יש אומץ?
מי יחבק אותך ויאמר לך שיאהב אותך לנצח? יש אדם כזה בכלל?
הקרבה כזאת שמקורה אצל האוהבים, החלטה חשובה ללא מחשבה, רק מבליטה את התמימות שלנו, את התמימות שברצון שדברים יישארו לנצח.
אילו רק הייתי יכולה להשאיל לך פיסת תמימות במצבך.
אילו רק הייתי פוגשת שוב, את אותו האדם שהשתוקקתי לפגוש, לפני שידעתי שהוא הפך למי שהוא היום.
את מי שהוא היום, אפילו הוא לא מכיר.
אולי בעוד כמה שנים…
אולי במסיבה הבאה אני עוד אחפש את העיניים הנוצצות שלך בלילה.