הפכים- פרק 22- לפני האחרון!-

למחרת בצהריים, יוחאי קרא לי לבית של אלמקייס. "מה קורה איתך ועם אסי?" הוא שאל כשנכנסתי לבית שלהם. "לא משהו מיוחד" אמרתי. "ידעתי שיהיה ביניכם משהו" הוא אמר. כולם 'ידעו שיהיה בינינו משהו'. שיפסיקו כבר לדעת הכל. הנהנתי, לא היה לי כוח להגיב לזה. "אסי חוזר עוד שעה בערך" הוא אמר. "אוקיי" אמרתי. "אני אחזור עוד כמה שעות, לקחת את יאיר, שיהיה לכם קצת.." "ביי יוחאי" קטעתי אותו בחיוך. הוא חייך. "ביי" הוא אמר ויצא מהבית.
שעה עברה. שעתיים עברו. שלוש שעות עברו, ואז התחלתי לדאוג. "איפה אסי?" יאיר שאל אותי. "הוא עוד מעט בא" אמרתי בחצי חיוך. ניסיתי לשכנע גם את עצמי. שמעתי את הדלת נפתחת. "אסי" אמרתי בהקלה, ואז ראיתי שזה יוחאי. "אסי עוד לא הגיע?" יוחאי שאל אותי. "לא" אמרתי בלחץ. "תירגעי, יש פקקים" הוא אמר, והזכיר לי את אסי בטון דיבור. "ואם זה לא פקקים?" שאלתי כשיאיר עלה כבר לחדר שלו. "נקווה שכן" הוא מלמל.
עברה עוד שעה, והדלת נפתחה שוב. שנינו הסתכלנו אל הדלת. "אהלן" אסי נכנס בחיוך. נשענתי אחורה בספה מההקלה. בחיים לא דאגתי ככה. "איפה היית?" יוחאי שאל אותו בעצבנות. "בכלא" הוא ענה לו. "ובארבע שעות האחרונות?" הוא שאל. "היו פקקים" אסי ענה. "טוב, אני ויאיר נעביר לילה אצלי בבית" הוא אמר ועלה למעלה לקחת אותו.
"מה קרה?" אסי שאל אותי כשהם עזבו את הבית. שתקתי. הוא התיישב לידי. הריח המוכר והטוב שלו עבר לידי. "אני לא מסוגלת" מלמלתי. "מה את לא מסוגלת?" הוא שאל ברצינות. סוף סוף ברצינות. "אני לא בנויה לדאגות האלה" אמרתי, לא הסתכלתי עליו. "דאגת לי?" הוא שאל. הסתכלתי עליו בתדהמה. "אתה פשוט לא מבין אה?" שאלתי. הדמעות חנקו לי את הגרון, אבל דאגתי שהן לא יצאו. "מה קרה כפרה?" הוא שאל בקול רך יותר. "מה שקרה זה שאני לא שמעתי ממך שבוע. שבוע! ופתאום, באמצע הלילה אתה מתקשר להודיע לי שאתה בכלא" אמרתי. "אני לא רוצה לדאוג לך ככה, אני לא אמורה לדאוג לאף אחד ככה. במיוחד ש.." נעצרתי. "במיוחד שמה?" הוא שאל בטון מוזר. "במיוחד שלבן אדם שאני דואגת לו לא אכפת ממני בשיט" אמרתי והדמעות יצאו. "את אומרת שלי לא אכפת ממך?" הוא שאל. "אתה קראת לי לכלא רק כדי לבקש ממני לעשות פאקינג בייביסיטר לאח שלך, ואני כמו מטומטמת.." "זה לא נכון.." "תן לי לסיים!" צעקתי. "פעם אחת תן לי לסיים" אמרתי. "אני כמו מטומטמת אומרת כן לכל דבר שתבקש, ומה יוצא לי מזה? 'את חשובה לי'" אמרתי. "כי את חשובה לי, ראבק!" הוא צעק. "מה את רוצה שאני אגיד?!" הוא שאל בעצבנות. "שאתה אוהב אותי!" צעקתי. לא היו לי כבר כוחות. הוא הסתכל עליי ושתק. "בדיוק כמו שחשבתי" אמרתי וקמתי. "לאן את חושבת שאת הולכת?" הוא שאל בעצבנות. "הביתה" אמרתי. "או לעמיחי" אמרתי בהתגרות. "אני שונא שאת עושה את זה" הוא אמר. "עושה את מה?" שאלתי בעצבנות בדרך לדלת. "משתמשת בזה שאני מקנא לך" הוא אמר. "אני לא משתמשת בכלום" אמרתי ופתחתי את הדלת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כבר. הוא משגע אותי לגמרי. מה הבעיה להגיד 'אני אוהב אותך?'. "בחיים לא אמרתי את המשפט הזה" הוא אמר פתאום. נעצרתי וחזרתי באיטיות לתוך הבית. נעמדתי ליד הדלת והסתכלתי עליו. "איזה משפט?" שאלתי בשקט, ניגבתי את הדמעות. "פעם אחת אמרתי אותו לאמא שלי, כשהיא ארזה מזוודה" הוא אמר ונעצר. "יום אחרי זה לא ראיתי אותה יותר" הוא אמר בשקט, ראיתי שהוא עומד לבכות. בחיים לא ראיתי אותו בוכה. התקדמתי אליו. אני לא יכולה ללכת מפה, זה ברור. אני לא יכולה ללכת ממנו. לא יעזור כמה אני אנסה. "קשה לי עם המשפט הזה" הוא אמר בשקט. "לי קשה לא לשמוע אותו" אמרתי. הוא קם אליי ונעמד מולי. שנינו עמדנו בשקט, ואז הוא חיבק אותי בחוזקה.
הוא התנתק מהחיבוק והחזיק בפניי עם שתי ידיו. הוא הסתכל אל תוך עיניי. "אני אוהב אותך, ענבר" הוא אמר בחצי חיוך. "אני לא יודע איך להגיד את זה שזה יישמע יפה ומיוחד, כי אם את רוצה את ההשקעות, היית צריכה ללכת למישהו אחר. אני רק יודע שאני אוהב אותך, יותר מכל דבר אחר, ויותר מכל בן אדם אחר. ושום דבר, שום דבר, לא ישנה את זה. אני לא יכול בלעדייך ענבר. לא יכול. את כמו סיגריה" הוא אמר בחצי חיוך. "אני באמת אוהב אותך" הוא אמר שוב. "גם אני אוהבת אותך" אמרתי בחיוך ונישקתי אותו.