הקללה-פרק 7

"אתה.. מה?"שאלה,עם שמץ של תמיהה.
"אני מרגיש שאני..מתאהב בך." ענה,אוחז בידה ומביט בה בעיניים בורקות וכמהות.
כשהיא,מביטה בו,מעט נרגשת ומבולבלת.מתיישבת על הדשא הרך.כשרגע לאחר מיכן,הוא טיפס במרץ על העץ.
"מה אתה עושה?"קראה,מביטה בו מטפס,"רד מישם,אתה תפגע בעצמך!"
"אל תידאגי!"קרא,מוסיף לטפס..
"ריק?"התפלאה,כשאז ירד בקפיצה מהעץ,אוחז בתפוח אדום יפייפה.
"קחי,"הגיש לה את התפוח.
"איזה תפוח יפייפה."אמרה.
"קטפתי אותו בשבילך.."אמר,מביט בה,נוגס בתפוח.
"מה אתה עושה?"חייכה אליו.
"נגסתי בו קודם..בכדי לראות שאינו מורעל.שכן,אם הוא כן,עדיף שירעיל אותי מאשר אותך."אמר.
מה שאמר בפניה,ריגש אותה עד מאוד.
"אתה כל כך מתוק ואני לא יודעת אייך להכיל אותך.."אמרה,לוקחת את התפוח מידו.
"רציתי לשמח אותך.."אמר,מביט בה בזוג עיניים מרצדות,שכן,ליבו בישר לו שמשהו לא טוב,עתיד להתרחש.הייתה לו מין תחושה פנימית פתאומית,בלתי מוסברת.תחושת בטן.הוא ידע,כי מישהו,אייכשהו,מביט בהם ואינו מרוצה מאייך שמתנהלים העיניינים.ריק לא רצה עדיין לספר לה על כך.
הוא חש בסכנה המתקרבת,כשהשמיים קדרו לפתע.הכל הפך מאיים וקודר.הציפורים התעופפו,וציוציהם כבר לא נשמעו.נשרים רחפו מעל..כסמל לסכנה,מוות.
"עליינו למהר ולחזור הבייתה."אמר,אוחז בידה ולוקח אותה עימו.
"מה קרה?"התפלאה.
"יש לי תחושה רעה."אמר,"איכשהו,משהו אומר לי לעליינו לברוח מיכאן,ומייד."
כשהם בורחים,ישר הבייתה.כשגשם מתחיל לטפטף עלייהם.
"מה העיניין?"שאלה.
"אסביר לך בביית.בואי!"קרא,כשהם מוסיפים להתרחק מהשדה הפתוח,נכנסים לתוך הרכב ונוסעים.
הגשם השוטף ורוחות הסערה העזות טילטלו בכוח את המכונית אך,זה לא מנע מהם להמשיך בדרכם.
ריק לחץ בחוזקה על הגז,כשידו השניה אוחזת חזק בידה של ניקול ולא מרפה ממנה.כשהרוח הצליחה אייכשהו להסיט אותם מדרכם.ריק,לא איבד עשתונותיו ונהג בקור רוח יוצא דופן.אומץ ליבו,נגע לליבה של ניקול,שהייתה כה מבוהלת מכל העניין,אך עם זאת למרות למרבה האירוניה,חשה בטוחה איתו וסמכה עליו שהוא יודע מה הוא עושה.
"ריק!"קראה,כשלפתע,ענף גדול ניתק ונשבר מהעץ,ונפל על קידמת המכונית,שנעצרה עקב כך.
"אל תדאגי.אנחנו נהייה בסדר."הרגיע אותה,כשהם פותחים את הדלתות ויוצאים מתוך הרכב,אל הגשם.
הם הלכו לאיבוד והגיעו לדרך ללא מוצא בתוך היער.היה חשוך,והם לא יכלו לראות דבר.
כעת,היה עלייהם למצוא מחסה מפניי הגשם.
הם,הגיעו למערה והסתתרו בתוכה,כשריק מבחין בחתך מדמם על זרועה של ניקול.
"מה אתה עושה?"שאלה כשקרע חתיכה מחולצתו בכדי לעצור את הדימום בזרועה.
"את פצועה.."אמר כורך את חתיכת הבד סביב הפצע,יוצר מין חוסם עורקים.
"קר לי.."אמרה רועדת מעט,כשהם רטובים לגמריי.מהגשם.
"אל תידאגי.."הרגיע אותה,"אנחנו נהייה בסדר.."הם שהו שם זמן מה.כשבנתיים,ירד הערב,הכל מסביב חשוך..
הכל היה בוצי,רטוב וקר.השניים הוסיפו לחפש את דרכם באפלה,בגשם השוטף..כשלפתע,מעדה ניקול והחליקה לתוך בור.בור עמוק וחשוך.
"ניקול!"קרא,ותפס בידה,כשאחיזתה אט אט השתחררה,היד שלה החליקה והחלה נשמטת לו.
"אני נופלת!"קראה אחוזת איימה.כשהוא שולח אליה את ידו השניה ותופס אותה.
"את לא! אני מחזיק אותך..אל תרפי מהיד שלי!"קרא אוחז בה ומנסה למשוך אותה אליו.אך,משהו נוראי משך אותה למטה.מישהו,מיסתורי וחזק,משך אותה כלפי מטה ואחז ברגלה.
"משהו נגע לי ברגל.."קראה,מבוהלת מעט.
"תיתנגדי..ותמשכי את עצמך בכל הכוח כלפיי מעלה!"קרא,אוחז בה חזק,בכל כוחו..עד כי הצליח לבסוף להוציא אותה מישם.ברגע שיצאה מישם רצה היישר לזרועותיו.הוא חיבק אותה חזק חזק אל גופו.
נושק אל ראשה.כששניהם מתנשמים.מחבקים זה את זו חזק.
"אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך.."הוא נשבע בפניה בעודו מחבק אותה,מתנשף.הוא מוכן לעשות הכל למענה.לא יניח לאיש או דבר לפגוע בה.באותם,רגעים של פחד ואיימה,הוא הבין, הוא ידע,הוא הרגיש את זה מאוד חזק.כן, באותו רגע הוא ידע ,שהוא אוהב אותה.
דקות ספורות מאוחר יותר,הגשם החל להחלש ולהרגע.אך,הם הלכו לאיבוד בתוך היער.הם יצטרכו למצוא מקום מסתור,לפחות עד הבוקר.עד שתאיר השמש.ניקול,שאהבה הרפתקאות,לא תארה לעצמה,הרפתקה שכזו.בתוך היער,עמדה ביקתה ישנה והרוסה.איש לא גר בה כבר שנים רבות.אך,נראה כי שם יוכלו להסתתר בלילה מין הצללים.הם נכנסו פנימה,אוחזים ידיים.לא היה שם דבר,פרט לכמה בגדים בלויים בארון,ושמיכת טלאים.הכל מסביב היה שבור והרוס.אך, זה עדיף היה מלבלות את הלילה בחוץ.
ריק הבעיר אש באח..ושניהם התיישבו מולה מכוסים בשמיכת הטלאים,בכדיי להתחמם מהאש.
ניקול נרדמה בזרועותיו,כשהוא נושק על ראשה בעדינות.הוא עצמו חש כה בטוח איתה.שקט מוחלט השתרר מסביב.אין נפש חיה.שקט מופתי ומוחלט לגמרי.עד כי יכול היה לשמוע את ליבו ,הולם.
"אני אוהב אותך,"לחש..כשהיא, כבר ישנה.."נדמה היה לו כאילו מישהו נוסף,שמע אותו אומר את זה.מישהו,ארב להם וזמם להפריע לשנת הלילה המתוקה שלהם..רצה להפר את האושר הזה,ולהפוך אותו,לצער.
עד כי..תוך מספר דקות,ראשו נשמט..וגם הוא,נרדם.הייתה זו שנת לילה נעימה וענוגה,אחרי יום מסחרר ומלא הרפתקאות…כשיום המחרת,רק מצפה וממתין להם…כשלפתע..נשבה בתוך החדר,רוח מקפיאת דם..